פקח יקר – אני פורק מחסנית

24-jack-bauer-7הפתקים המתחנפים שמשאירים לפקחי העירייה על לוח המחוונים; חוץ מהבטחות לעינוג באמצעות חלל הפה, יש שם הכול. ארבעה פתקים כאלה, ופקח ממוצע לא צריך לנגב את האחוריים במשך שבוע.חלק מהפתקים סתמיים, חלקם יצירתיים עד גבול מסוים ("אני מחלק פרחים באזור. שיהיה לך יום מלבלב!"), אבל הם לעולם לא מצליחים להפתיע.

כך, החלטתי לקחת את המושכות בידיים ולייצר פתק מקורי משלי:

פקח/שוטר חביב. אני פורק עול! תודה על ההבנה.

אלא שהתברר שההבנה הייתה חלקית: אלה שהבינו מה המשמעות תקעו לי רפורט, בעוד האחרים הביטו קודם מסביב לבדוק אם יש באזור בית מסחר כלשהו. עקב כך הבנתי שאין די בהלצה קטנה, בהתחכמות זוטא, ושיש ליצור משהו הרבה יותר גרנדיוזי. מואכב. כתוצאה, זה הפתק שאני מניח בימינו על לוח המחוונים:

פקח/שוטר – זרוק את הנשק, עכשיו!
עכשיו תקשיב לי, ותקשיב טוב. הרכב הזה שייך לאחד ארז אשרוב, שאני אפילו לא מכיר. נעמדתי לו מול המכונית, הוא בלם בחריקה, והספיק למלמל משהו לא ברור לפני שהעפתי אותו מהרכב, כי אני כרגע במרדף אחרי טרוריסטים שמתכוונים להשתלט על מתקנים חשובים, להפעיל פצצה מלוכלכת, וככל הנראה גם לרצוח את נשיא/ת ארצות הברית. וכל זה רק בשנים-עשר הפרקים הראשונים בעונה; אחרי זה, מניסיון אני אומר לך, הכול נעשה גרוע בהרבה. אז תרד כרגע מהסוס שלך, ותזכור טוב מה שאני מבקש שתעשה. במכונית הזאת השארתי מסמכים שאסור בשום אופן שייפלו לידי האויב. שמור עליה עד שקלואי אובריאן, אני חוזר – קלואי אובריאן, תיצור איתך קשר ותגיד לך מה לעשות הלאה. אל תקשיב לאף אחד אחר, אפילו אם טוני אלמיידה שוב חוזר לחיים! פשוט תעשה מה שאני אומר, כי זה היום הכי ארוך בחיים שלי, והוא רק התחיל: אני בדרך לענות כמה אנשים, להתגבר על מספר דקירות, מהלומות, כוויות, יריות והתנגשויות בפסנתרים שהיו הורגות בנאדם מן היישוב, וזה עוד לפני שיחשמלו אותי, יעצרו אותי, ישחררו אותי, יעקמו אותי, יחקרו אותי, יענו אותי, ירדפו אחריי והשד יודע מה עוד; סביר להניח שגם אפול קורבן לגז עצבים קטלני ואז אקום. אני לא זקוק יותר לבגדים, כי אני לובש רקמת צלקת. ובאמצע אני אמור גם לחנוק אחד מהטובים באחיזת שינה, ולהגיד לו לא להיאבק; רק שהמטומטמים תמיד נאבקים, מה לעשות. תזכור, פקח, שאני כבר סבא, ואיכשהו אני תמיד היחיד בעולם שמסוגל לעצור את כל האסונות שהאנשים הרעים מאיימים להפיל עלינו. הצוותים של סי-טי-יו מתחלפים, הממשלה מתחלפת, סוכני החרש מתחלפים, אבל איכשהו הם תמיד מצליחים למשוך אותי בחזרה לזבל הזה. ולא שהם עושים לי את העבודה קלה בתמורה: תמיד יש מישהו שמסתנן לסי-טי-יו (שמונה עונות הם לא הפיקו לקחים), תמיד יש איזה מנוול בבית הלבן, בשלב מסוים הם תמיד מנסים לעצור אותי מלעשות את מה שהם שלחו אותי לעשות, וגם הפעם מבלי להפנים את העובדה שאני יודע יותר טוב מכולם. עד סוף היום אני אעבור על מספיק חוקים שיצדיקו להוציא אותי להורג בתשע מדינות לפחות, אבל עד העונה הבאה יסלחו לי. לפחות כבר לא חוטפים לי את הבת כל שני וחמישי; גם זה משהו. עכשיו תוריד את הפנקס, ואל תנסה להגיד לי איפה לחנות, כי אני מקבל פקודות אך ורק מנשיא ארצות הברית, ברור? אפילו אם זאת אישה. נכון, אם יתעורר הצורך, מתוך תבונה אנטי-טרוריסטית שאין כדוגמתה ומתוך ההכרח להגן על וושינגטון הבירה או מיסיסיפי הנבערת או קנטאקי המטוגנת, ועל מנת לשמר את מוסד הנשיאות, אני מסוגל להרוג אפילו את הנשיאה! אז עכשיו שאתה יודע עם מי יש לך עסק, תחשוב טוב אם אתה רוצה לנסות לשלוף את הדו"ח הזה. לעזאזל! מאוחר מדי! הם עלו עלינו! תתכופף!
 

א"א

photo

ג'סיקה מפנה לי עכוז

ג'סיקה נפרדת ממני בקצרה ומתרחקת בשביל המוביל לרחוב.

לפני זמן קצר עשינו סקס, והיא כּלוּיָה בשמלה שקופה ארוכה.

אני מביט בחוטיני שלה שלא היה שם להפריע לי קודם,

מתבונן באחוריים המפוארים שלה, פרנק לויד רייט,

והיא הולכת ולא מביטה לאחור. רק אל תבגדי בי שוב עם אמציה!

מה הטעם להביט בי המפנה אליה מבט זימתי למרות שלא מכבר פרקתי לתוכה את שאריות זימתי? היא אדישה לכל זה; היא ג'סיקה. אני רוג'ר, והיא אוטוטו אאוט.

השביל מאפשר 20 פסיעות, בקושי, של פרידה.

זה מספיק לי כדי לתהות מה עושה איתי ג'סיקה אחרי שנים כל כך רבות, עכשיו שהשיניים שלי ישרות והזנבנב שלי לא מכשכש באותה להיטות, ואני בוודאי לא אותו יצור חמד שהייתי בשנות הארבעים; בלי אותן אנרגיות חיוניות, ועם יותר פרווה מתמיד על גופי.

לא הבנתי אז למה התחתנה איתי – אני שאמנם באתי במגע עם בני אנוש אמיתיים אבל לא הייתי אחד מהם. מעולם לא הרגשתי חלק מהאנושות – ואני לא מבין למה היא נשארה. אני טוּנטאוּנר, לא יותר, וכבר לא מופלל בשום צורה. לא מופלא.

ג'סיקה – השיער כבר לא ורוניקה לייק, כי בחום הלח הישראלי זה בלתי אפשרי; בימינו היא מצוירת פחות רעה (אפילו מאיירים מוצאים בסוף את ה-femme שהם שִירשו), אבל הרחוב עדיין מביט אחריה בהתניה ללא תנאי; ומדי פעם היא עוד מקבלת גיג במועדון בנמל תל אביב: שירים ממחזות זמר מצוירים.

רוג'ר – כבר לא עושה בייביסיטר, אבל על התקדמות של ממש בחיים אין מה לדבר. ככה זה כשאתה מחייך יותר מדי; אבל יש לי אוסף גדול של פפיונים, והשיער לא ממש דהה, ואפשר להוציא ממני שטיק או שניים כשלא נחה עליי רוח רעה; בסך הכול שקט לי, מה גם שעל הר הכרמל אין סמורים, רק נמיות.

מה את מוצאת בי ג'סיקה? בי, הקטן, הנידח, שתמיד הזדקפתי נמוך ממך, ועכשיו יותר מתמיד.

תחת. שד משחת.

ג'סיקה המתרחקת, שדוגלת בשקיפות ובמעילי מעצבים ובג'ון קולטריין, שכל בובותיה חסרות פנים. הצעד ה-19 כבר שם ותכף תפני שמאלה או ימינה ותיעלמי משדה הראייה שלי, ואני אשאר תוהה ודומם: למה אני, למה עדיין, למה תחזרי עוד יומיים.

ומה שיחזיק אותי עד מחרתיים זה העכוז שלך הצרוב בתודעתי, שבהתחלה נעלם משדה הראייה, ואחר כך יחזור למיטתי.

 א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: