תנו למטורף לעבוד בשקט – הקולנוע של אפרים קישון

 

חמשת סרטיו של אפרים קישון מתמצתים את החוויה הישראלית על קסמה וקשייה, וגם ארבעה עשורים לאחר יצירתם מספקים עונג נדיר

אפרים קישון (היום מציינים 85 להולדתו) היה איש מצחיק, והגדולה הנוספת שלו בכך שידע לתמצת אנשים ותופעות, ויותר מכל אחד אחר לאפיין את דמותו של הצבר, של הישראלי האמיתי, המסתדר. משום כך, בעליהמלאכה והפוליטיקאים והעמך של קישון נצחיים, מדויקים ותמיד עכשוויים.

תרומתו של קישון לקולנוע הישראלי ניכרת. את "סלאח שבתי" ראו כמעט כל תושבי המדינה, זה הסרט הכי קופתי בתולדותינו, הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר וקטף את גלובוס הזהב בקטגוריות הסרט הזר והשחקן. וזה אחרי שאשתו של קישון וחיים טופול הציעו לו להפסיק לעשות סרטים. "השוטר אזולאי" היה מועמד לאוסקר ולגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר, ו"תעלת בלאומילך" זכה גם הוא להיות מועמד לגלובוס הזהב.

כבר בשלב זה הייתי מעוניין להכריז על בלאומילך כעל הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. אולי כחיפאי קל לי יותר להזדהות עם הסיפור על מטורף שבורח מבית משוגעים, גונב קומפרסור, מתחיל לחפור באמצע תל אביב, ובגלל סבך ביורוקרטי ותככים פנים-עירייתיים מצטרפים אליו הממסד והשלטון על דחפוריהם, רכב ברזל ופרשיו. גם אחרי צפיות חוזרות ונשנות הסרט אחיד, ערוך טוב, מאוד מצחיק, משוחק היטב. נס: כל הסרטים של קישון (מלבד אחד, אליו תכף נגיע) מאופיינים במשחק טוב. או שמדובר ביכולתו של קישון ליצור טיפוסים מנומקים, או שאולי פעם ידעו פה לשחק בקולנוע ולעשות קולנוע בכלל.

כך או אחרת, בלאומילך (1969) הוא ההדוק והמדויק בסרטיו של קישון, עם בומבה צור על תקן הארפו ישראלי – אילם שמשמיע רק מילה אחת במהלך הסרט, ובשאר המקומות מדבר רק דרך הקומפרסור, חיוך ילדותי מאושר שפוך על פניו, משמניו רוטטים בעונג פאלי. שרגא פרידמן ומוסקו אלקלעי נהדרים, אבנר חזקיהו כמובן, עודד תאומי מזכיר את רוי שיידר ב"כל הג'ז הזה", גדעון זינגר מוצלח, אבל את ההצגה גונב ניסים עזיקרי כציגלר. טקס התה בחדר העירייה גאוני, עוד המחשה לחוש הקצב והתיזמון של קישון, שבונה כניסות ויציאות מתוזמרות היטב, וישנה כמובן חבורת האזרחים המרעישים בתחנת המשטרה, שמזכירה מאוד את סוף המערכה הראשונה ב"האיטלקייה באלג'יר" של רוסיני (בסרט נלווה בדי-וי-די רואים את קישון הצעיר מנצח על המקהלה הרועשת הזו בהתלהבות עצומה).

גם מבחינת האג'נדה הקישונית מדובר בסרטו המוצלח ביותר. האויבים הגדולים שלו היו הרי הביורוקרטים, הפקידים, ופה הוא מפנה כלפיהם את חציו המשוננים והרעילים ביותר. כמו במציאות, יש פה סחבת, יהירות, תככנות, וכתוצאה מאלה חוסר יעילות וההתעללות באזרח הקטן.

***

לעומת זאת, סרטו האחרון של קישון, "השועל בלול התרנגולות", משנת 1978, הוא אלגוריה טרחנית שרק שייקה אופיר ומוסקו אלקלעי יוצאים ממנה בכבוד. המשחק של היתר נראה מאולץ, ולמרות ההקפדה בתחום ההפקה, התוצאה גורמת גירודים. דולניקר, הניג'ס הפוליטי, הנואם הלא נלאה, מלאה אותך כבר מהדקות הראשונות של הצפייה, כך שעוד הרבה לפני ספי ריבלין אתה זועק "לא רוצים יותר דולניקרים".

***

הסרט הראשון של קישון היה "סלאח שבתי", שנעשה בשנת 1964, הפך להצלחה היסטרית, כאמור, אבל המבקרים קטלו אותו, במיוחד את הדמות של סלאח, בטענה שהוא נלעג, סטריאוטיפי, קריקטורי, ושהתסריט כולו נגוע בגזענות. קישקוש. חיים טופול עושה תפקיד טוב מאוד, הדמות שהוא מציג יציבה, וגם אם סלאח נראה נבער, הוא מתקבל הרבה יותר טוב מהקיבוצניקים, לדוגמה. הבעיה בדמותו של סלאח היא אך ורק בעיני המתבונן.

***

טופול מככב גם ב"ארבינקא" (1967), סרט חביב מאוד שבו מתגלה דמיון מסוים בינו לבין ג'רי לואיס. שתי הבעיות העיקריות של הסרט הן התמתחות יתרה, והעובדה שטופול לא לוקח את ארבינקא צעד אחד קדימה בסולם ההגזמה. עם זאת, חילופי המבטים של טופול ושייקה לוי שווים את הכול, קטע הסטפס של אופיר היסטרי, וגם יוסי בנאי ועדנה פלידל מספקים רגעי הנאה. קלאסיקה.

***

ובעוד ארבינקא העבריין הזעיר משתוקק לשוטרת, השוטר אזולאי (1971) חולם על זונה. טוב, מדובר בניצה שאול, שמסך הקולנוע הישראלי לא ידע עוד מתיקות דומה לשלה. לקישון הייתה חיבה מיוחדת לחלומות, ופה יש אחד מוצלח במיוחד: אופיר מדמיין את עצמו ככוכב סרטי פעולה נוסח השנים ההן, שמציל את שאול מידי פושעים. נהדר. להביט בשייקה אופיר זה תענוג: כל תנועה שלו, כל ניד ראש, תזוזת עין, נים ונימה, מדויקים להפליא. אין פעולה מיותרת או מבוזבזת, אין שנייה מאולצת. הסרט הזה הוא גלעד לכשרון שלו. גם פה יש רגע קישוני של ג'סטות אילמות, כאשר אופיר ויוסף שילוח (שמזכיר פה את שון קונרי הצעיר) מתחבקים חיבוק אוהב שהופך אלים יותר ויותר.

***

לקישון היה מגע משלו, ובדומה לארנסט לוביץ', יש בסרטים שלו איזו אווירה אירופית, שונה, למרות העובדה שהם ישראליים לחלוטין. איך הוא עשה את זה ללא ידע מוקדם בתחום? התשובה שלו הייתה: "כמו שאנשים אינטליגנטיים עושים סרט".

ארז אשרוב

 

 

אולר – (Nel blu di pinto di blu – Volare)

גרסה לשירו הנודע של דומניקו מוֹדוּניוֹ, שנגועה באקטואליות מדאיגה.

כבר בכניסה שני שומרים שאותי סיננו

והמניוק מאחור שאמר "תתפנו"

איזה מבט מלוכלך שהעיף עליי פינטו

ואז הקפיץ לי ת'פיוז האידיוט עם הרינגטון…

 

אולרֶ, או-הו, נגמרֶ, נפתר הסכסוך –

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב

חקירת משטרה ובחירת הפרקליט ואישור של עסקת הטיעון:

"עם שישה וודקה-רד בול קשה לפתח מצפון…."

ובינתיים הדוקטור ציקוֹנוֹב נקראת למיון.

 

אולרֶ, או-הו, עברֶ, נוקה הלכלוך –

דקירה קטנה בצלעות, תזוזו: אין מה לראות.

 

בעיתונים צילומים עם חולצות על הראש

בטח אחזור לרחוב תוך שנתיים-שלוש

מי אז יעיז להגיד לי דברים שכאלה

עם המבט המפחיד שאקנה לי בכלא?!

 

אולרֶ, או-הו, נגמרֶ, נפתר הסכסוך –

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב

חקירת משטרה ובחירת הפרקליט ואישור של עסקת הטיעון:

"עם שישה וודקה-רד בול קשה לפתח מצפון…."

ובינתיים הדוקטור ציקוֹנוֹב נקראת למיון.

אולר, או-הו, נפטרֶ, נמחק הלכלוך –

דקירה קטנה בצלעות, תזוזו: אין מה לראות.

 

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב… דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב… כו-אב

 

קיץ, צריך לסטות הרבה

rofl.jpg"בעלי חיים רוצים לחיות ותו לא; בני אדם רוצים לחיות ושכל השאר יחיו כמוהם, או ימותו"

מגנזכי אשרוב

במקור, כשעוד שרו עליי הזעזוע וההפתעה מהסקר בעיתון "הארץ" שעל פיו 46% מהאוכלוסייה בארץ חושבים שהומוסקסואלים הם סוטים, חשבתי לקרוא לרצנזיה המלומדת הזאת "הניחו לכל הרעלים הנחבאים בבוץ להגיח החוצה", כדברי קלאודיוס בסוף הסדרה המופתית; תנו לכל הטינופת לבעבע ממעמקי הביבים, שנדע עם מה ועם מי יש לנו עסק. קצת לפני זה למדתי על קבוצה או שתיים בפייסבוק, שמתוך שעמום או טיפשות (ובעצם, אלה שתי הסיבות העיקריות לפתוח כרטיס בפייסבוק) מיהרו להכריז שזה לא נורא לרצוח הומואים. או לסביות. או משהו דומה.

אבל אחרי זמן קצר התחלתי להרהר: מה בעצם מראה לנו הסקר הזה?  האמת היא שהוא מגלה שרק רבע מהאוכלוסייה החילונית חושבת שהומוסקסואליות היא סטייה; רוב המחזיקים בדעה הזאת הם חרדים וערבים וכולי, כך שאפקט ההפתעה נעלם: יש אוכלוסיות מסוימות שלא היינו מצפים מהן לתשובה אחרת, שכן אפילו אם הם חושבים אחרת, חובתם הדוגמטית לענות כפי שענו. במילים אחרות: יראי-שמיים מתנגדים להומוסקסואליות, ואם היה סקר ש"מגלה" שהם גם מתנגדים לאורח חיים חילוני ולפתיחת בתי עסק בשבת, מישהו היה מרים גבה?

ואחרי שנעלמה ההפתעה, מיגרתי גם את הזעזוע: מה בעצם אומר הסקר הזה? כלום. הנסקרים לא נתבקשו לענות על השאלה המתבקשת "האם סטיות זה דבר רע?" או אף "האם אתם מגדירים את עצמכם כסוטים?", כך שאין לנו מושג – יכול להיות שחלק אמרו "כן, זאת סטייה," כשחיוך של שביעות רצון על פניהם!

אותי לא שיתפו בסדר, אך זאת יש לדעת – אני סוטה!

לא, לא הומוסקסואל (כפי שמסגיר הלבוש הלא מוקפד שלי), אלא סוטה מהסוג השגרתי, אחד שחיי המין שלו (בפעמים הנדירות שיש) מושפעים מקביעתו של וודי אלן שרק סקס מלוכלך הוא סקס טוב. אמנם, לא סוטה מושקע ומשקיע, אבל אני מניח שהרבה יותר סוטה מרוב ההומוסקסואלים וההומוסקסואליות בארץ, שבוודאי מנהלים חיי מין משמימים; הבה נגיד שאני נמצא איפשהו באמצע בין התנוחה המיסיונרית לבין הגרבילים. ולו התאפשר להם, אני מניח שהחרדים היו סוקלים קודם אותי, אחרי זה את הקיבוצניקים, ורק אחריהם את עידו תדמור, לדוגמה. סליחה, תיקון: לפני כולם הם היו סוקלים את הרפורמים, כי אלה נגועים בחטא הכי מזוויע – יש להם פוטנציאל לחבל בפרנסה של הרבנות הראשית.

 אבל רגע, שנייה, מה, ליברמן לא היה סוקל אותי? אחרי שהיה שומע מה דעתי המפורטת על הרעיון המטופש של "בלי נאמנות אין אזרחות", היה סוקל גם סוקל; ואוהדי בית"ר ירושלים, אני משוכנע, היו גם הם סוקלים אותי; שלא נדבר על רבים מחסידי המוזיקה המזרחית בארץ, לו היו שומעים מה דעתי על חרבושי השכל שהם מתענגים עליהם; וכל זה לא מפתיע, כי אנחנו במזרח התיכון, ערש הסקילה.

היחידים פה שלא ממהרים לסקול הם אותם 75% מהחילונים, שהסיבה היחידה שהם אוספי חלוקי ים היא כדי לקשט את הגינה.

וכל זה הוביל אותי לתיאוריה חדשה: נפש בריאה בגוף סוטה! זאת התשובה שלי לסיסמה של ליברמן. וזאת ההמלצה שלי לקיץ: חם, זה מטריף את המוח ועושה אותנו אלימים, אז תסטו הרבה.

וגם למקצוע חדש: אני סרוגייט של סטיות. מפגש ראשון חינם.

בקרוב סדרה בכיכובם של מילי אביטל ואנוכי: סרוגייט, הדור הבא.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: