אני וקורטני לאב, תשעה באב

עכשיו אני מוכן לאהוב.

לכאוב. רק היום אהבתי פעמיים. ופעמיים נקרעתי לגזרים.

ראשית הייתה המטאליסטית בחנות התקליטים. כולה קעקועים ורוך, לובן עור ושַׂלְמָת שחור, שפתון אפרסק שהתווה חיוך דק וממזרי שהיה מופעל כל הזמן. לורי אנדרסון. או אולי קורטני לאב בלי החיספוס, בגרסת הפֵיָה. אם קורטני לא הייתה פוסטמה.

קנתה שלושה דיסקים של להקות מטאל שלא שמעתי עליהן מעולם.

פֵיַת מטאל.

ויכולנו, דווקא יכולנו לשבת מחובקים מול השקיעה ולשמוע איזו להקת רוצחים נורבגית, לשתות תה אורגני כשחבורת מגודלי שיער בלונדינים אונסת גיטרות בתיאום עם האינקוויזיטור הספרדי שעל מערכת התופים בעוד הסולן נותן קול לתרנגולת הקורבן שהוא שוחט, אלא שבאתי מעיר אחרת, אני בדרך החוצה, השמעתי הלצה, חיוך האפרסק התרחב, יצאתי.

ורק אחר כך, אחרי חנות החיות, מרחק כמה מאות מטרים משם הבחנתי שאני מעט מעורער, שמשהו לא בסדר.

לעזאזל המרחק – אני רוצה אותה! אלא שעכשיו לא אראה אותה יותר לעולם. זה היה אירוע חד פעמי. התמזלוּת שפוספסה. כן, אני יכול להתחיל לרוץ אחריה עכשיו, הלוך וחזור, בין הרחובות והחנויות ובתי הקפה והיונים הסגולות של כיכר הרצח, אבל למצוא לא אמצא, וגם אם כן, שלושים וחמש מעלות חום, ג'ינס, אגיע אליה מזיע כמו הסולן של רמשטיין בסוף הופעה.

ולא בטוח שזה רע. אבל זהו. לעולם לא אראה אותה יותר. חישוב מהיר מעלה שעם הנעליים שנעלה לא יכלה להתרחק למעלה מחצי קילומטר, אבל לאיזה כיוון? ואולי נכנסה לבית. או עלתה למונית. או הסתתרה במלונה. ואני לא טומי לי ג'ונס. שני מרחקים הפרידו בינינו, והזעום מבין השניים היה היותר קטלני.

זיכרון שפתיה יישאר קעקוע בלתי נראה בבשר ליבי.

ובערב, מאה קילומטר צפונה משם, שלוש-מאות מטר גבוה משם, כשנעשה קריר, או לפחות נעים, או שאולי סתם התקלחתי והרגשתי רענן, הופיעה השנייה.

תחילה ראיתי אותה מאחור, שתי רגלי תפארת ענבלים בפעמון חצאית תכלת, דוחפת עגלה.

הילד קטן מדי שתהיה גרושה, אבל לך תדע; כבר לא בגיל היניקה.

ופנים קסם וחיוך מתוק של ניצה שאול, עקפתי אותה, מוג לב, ונכנסתי למכולת הנצח. היא נעצרה בפתח, וכבר חשבתי לשאול אותה אם היא נשואה, אלא שאז היא נאספה אל בעלה, סתם אחד גיבן שנעשה קהה לזריחתה, ואני נותרתי לעמוד מוכה מול המדפים, שוקל אם לקנות לארוחת ללה טונה במים, או טונה בשמן זית, או טונה מעושנת.

ערב תשעה באב, חיפשתי אהבה, מישהי שתשמע איתי את התקליט החדש של בּרֶל, שנבכה יחד, שתבוא איתי לקנות אבטיח, שתיגע לי ברגל בבית קפה, תדביק לי אחד מנמשיה לפני היציאה, תקל את משקל סדיניי המופרכים.

חזרתי עם פסטרמה טונה מעושנת, בשקית ניילון לבנה.

11.70 ₪ לקחו הבני-זונה.

א"א

עשר בקשות פטור מהיטל בצורת

שלום לשר המים, מִנהלת ההתפלה, מיניסטריון השפריץ, אחראית הממטרה ומנגנון הלחות המרכזי,

גברת יקרה, אדון נכבד, נציגים נאמנים,

 

שמי עידן ברקולוסקי, ויש לי הפרעה אובססיבית קומפולסיבית – אני רוחץ ידיים כל היום ושוטף את הרצפה חמש פעמים ביום. העולם שלי חייב להיות נקי! וזה מצריך הרבה מים. הרבה.

שמי רינה אזולאף, אם לשבעה ילדים (השמיני בדרך, בע"ה). קיץ הגיע, הבית קטן, אין לנו מזגן, הילדים משתוללים וריחותיהם בלתי נסבלים. חייבים להתקלח! בעבר נהגתי לשטוף את הקטן במים מהמזגן, אבל כיום האופציה הזאת אינה אפשרית (ראו למעלה). בעלי פועל זבל בלילה, ובבקרים עובד בדוכן דגים. אני מקווה שהתמונה ברורה.

שמי עידן ברקולוסקי (צירוף מקרים – אין לי קשר משפחתי או אחר עם העידן הראשון), ועד שיימצא לו סידור יותר טוב, אני מחזיק באמבט לווייתן קטלן ששיכונו בבריכה העירונית הוכח כבעייתי. עוֹרו חייב להישאר לח לאורך כל היום.

שמי יוסף ברטום, הבעלים של רשת שטיפת המכוניות קר-קאר-קרוסלה; ניסינו לעבור למי ים, אבל המכוניות החלידו.

שמי עינת יבשים, ואני מביימת סרט חדש שבמרכזו סיפור אהבה. לצערי, אין שום דרך לביים סרט מקומי מבלי שהגיבור ישפריץ על הגיבורה מצינור גינה. אל תייבשו את הקולנוע הישראלי!

שמי גבי שבינזון, ואני מביים גרסת redux לסרט "שורו" (כולל סצנת עירום של איבגי שצונזרה בזמנו); לא ניתן יהיה לעשות זאת מבלי להרטיב את מדרכות תל אביב – עניין של אסתטיקה. אל תייבשו את הקולנוע הישראלי (האיכותי, הכוונה. סרטיה של יבשים מחורבנים)!

שמי הללואל ינאי, ואני מודאג מאופיין של חגיגות שמחת בית השואבה המתוכננות לשנה הקרובה. בנוסף, עוד לא קיבלנו להתנחלות את המזבח שהובטח לנו. לטיפולכם אודה.

כאן סרן עמרם פלנלית, עבור. יש פה כמאתיים שטריימלים מפגינים; חוזר – מאתיים שטריימלים. עד כה נהגנו לפזר אותם במים, אבל עכשיו הזרם אכזב. מבקש רשות לעבור לאש חיה ולנוהל "בֶּרֶך אַבְרֵך", רות עבור.

שמי מצוּקה נוֹראהא, עולה חדשה מיפן. אני חיה בתת-תנאים: הסוכנות שיכנה אותי בקרוואן כחלק מפרויקט "ריווּי אוכלוסין" בנגב. כרגע אני פה לבד. אין לי מים להשקות את הבונסאי. וצמאה. צמאה!

היי, כאן אל"ף. אנחנו צריכים להוציא מידע מחמש פצצות מתקתקות, ואין לי מספיק מים לבצע Water Boarding בכולם; באין מים נצטרך לעבור לשיטות הישנות של "אַלת האש", "עכוז תזזית", או אפילו "בֶּרֶך בָּרֵךְ". בתור שלב ביניים עברנו לנוהל "סאקיל דיק", על יבש.

א"א

השיבה לקייב

בעיתון הארץ התפרסמה היום ידיעה לפיה עומדים להנציח בקייב את סימון פֶּטליוּרה, ולקרוא על שמו רחוב.

על פטליורה סיפר לי ב-94' המשורר יעקב אורלנד ז"ל.

ב-1917 – שלוש שנים לאחר לידתו של אורלנד בטֶטִּיֶב, עיירה קטנה באוקראינה – החלה המהפכה שהעלתה את לנין לשלטון. שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת אזרחים, ובשוליים, כרגיל, סבלו הרבה יהודים. ב-1919 נכנסו לטטייב אנשיהם של פטליורה ואנטון דניקין.

אורלנד: "בערב פסח הגיעה לכפר כנופיה שלמה של רוצחים. לא חיילים. הם באו עם סכינים, חרבות, גרזנים, נשק קר, אולי לאחד מהם היה אקדח. בעיירה שלנו היו אחד-עשר אלף תושבים, חמשת-אלפים מהם יהודים. בפוגרום שארך יום אחד נרצחו ארבעת-אלפים יהודים – זקנים, גברים, נשים, ילדים. התחבאתי בחבית עץ, ודרך הסדקים ראיתי את המחזה כולו. אני לא זוכר איך נכנסתי לחבית. היא התגלגלה יחד איתי עד שנעצרה בגזע עץ. לא הבנתי בדיוק את שעיניי ראו. מבני משפחתי נהרגו עשרה איש, ביניהם סבי מצד אבי, שאת ראשו ראיתי מתגלגל כמו כדורגל לנגד עיניי. דוד ודודה שלי נרצחו. שתי בנותיהם נאנסו, צעירות בנות 13 ו-14, ואז נזרקו לתוך בית המדרש שעלה בלהבות. כשמישהו ניסה להינצל מבית הכנסת, היו גומרים אותו איכשהו. לא נתנו לאיש להימלט. אבי קיבל מכה בראש מגרזן. הוא נפל, וחשבתי שגם הוא נהרג, אבל הוא ניצל בנס וסבל רוב ימיו מאמנזיה. אבי היה מייבב בלילות, ואמי ואני היינו מעירים אותו, כי לא יכולנו לשאת את זה. הוא היה מיילל כאילו מכים אותו, וכשהערנו אותו טען שלא זכר על מה חלם. עד היום אני לא יודע אם הוא פשוט לא רצה להגיד לי, או שבאמת לא זכר".

אורלנד כתב חיבור על הנושא בגיל עשר, בבית ספר, ולאחר מכן "הדחקתי את הזיכרון במשך שבעים שנה, ואז, לפני שלוש שנים, פתאום התעוררתי בשתיים בלילה; אין לי מושג מה העיר אותי – כנראה מה שראיתי; כמו באיזה פילם, על קסטה ישנה, ראיתי את כל האימים שעברו עליי בעיירה, רק שהפעם חזיתי בהם כאדם בר הכרה. ראיתי את עצמי בתוך החבית, זכרתי אפילו את צבע צלעות החבית. נכנסתי לחדר העבודה שלי, ישבתי שם עד עשר בבוקר וכתבתי פואמה בשם קייב".

 

מתוך הפואמה:

אני כותב טטייב. כל ימיי. / אם סוף שבעים שנה, או סף שמונים – / עודי כותב טטייב. // כל שאני משרבט – טטייב שם. ולו בקצה העט … כל העת טטייב אחריי. / כמו אויב. / כמו רודף, משיג, מחלק חלל. / כל נעוריי, בחוריי, / כל פזוריי בעולם, / שאריי, / אפילו ברכות הוריי, / אפילו כנפות-שירי, / כולם – יום טטייב מרדף את עקביהם, דולק אחריי.

א"א

הצילום מתוך האתר של שמרית אור

לאונרד כהן – דוּז פּוּאה!

sharon.jpgהיום שלח לי ידידי הטוב אורי גלר, סליחה – מייקל ג'קסון, סליחה – שרון אלכסנדר (שהוא החי והיפה מבין השלושה), מייל שגרם לשפתיי להתקער ולגרוני לפלוט נביחות של שנאוצר בינוני. המום מהתגובה הפיזית העזה שעורר בי הקטע, גמלה בליבי החלטה לפרסמו. אז הרי:

קול נשי בטלפון: שלום.

אני: אווו, שלום שירה. את יודעת שהשארת את התחתונים שלך פה, באמת שאלתי את עצמי מתי תחזרי לקחת אותם. (שתיקה) הלו?

אני מדברת עם שרון אלכסנדר?

כן.

שלום שרון. מדברת שירה אלפי ממגזין תרבות מעריב… ראיינתי אותך פעם, לפני חמש שנים בערך

אה… באמת? סליחה…

אתה זוכר?

אולי… כן בטח, מה נשמע שירה?

טוב

 איך אני יכול לעזור לך שירה?

אני מכינה כתבה על ההופעה הצפויה של לאונרד כהן, ורציתי לשאול אותך אם אתה מתכוון לראות את ההופעה

הופעה של מי?

של לאונרד כהן ב-24 בחודש

הוא די-ג'יי? מגניב…

לא

אז מי זה לאונרד כהן?

סליחה?

הוא דוגמן?

אתה כאילו צוחק איתי, או שבאמת אתה לא יודע  מי זה לאונרד כהן?! כי ציפיתי ממך ליותר…

לא מכיר דוגמן בשם לאונרד כהן

הוא זמר  והוא די מוצלח

מזרחי?

לא, לא מזרחי, אמריקאי. אולי שמעת על השיר שלו "הללויה?"

בטח, שיר נפלא, זכה בארוויזיון

לא הללויה הזה, הללויה אחר

כמה הללויה יש?

לא יודעת

אז מי יודע?

מה?

מה מה?

אני מדברת עם שרון אלכסנדר?

כן

אתה לא יודע מי זה לאונרד כהן?

 זה לא זה שהיה חבר של בר רפאלי?

לא, ממש לא. הוא זמר מאוד מפורסם

אבל היא הייתה החברה של איזה שחקן לא?

לא לא. אני מדברת על הזמר לאונרד כהן

הוא תימני?

הוא לא תימני הוא אמריקאי

אז למה קוראים לו כהן?

כי הוא יהודי

למה שיהודי ישיר הללויה?

לא יודעת.

הוא אח של יזהר כהן?

לא ממש

אבל יש להם את אותו שם

קורה

אני לא מתכוון לנסוע לארוויזיון אם זה מה שאת רוצה לדעת

לא! להופעה של לאונרד כהן! באצטדיון רמת גן בעשרים וארבעה בספטמבר

יזהר יופיע איתו?

לא

למה?

הוא לבד

מסכן

יזהר לא קשור אליו

למה הוא לבד, איפה אשתו?

לא יודעת

למה היא לא באה איתו?

אני לא יודעת

אז מי יודע?

הלו…

כן

אתה בטוח שאני מדברת עם שרון אלכסנדר?

את בטוחה שאת לא שירה ששכחה את התחתונים שלה פה אתמול? (פאוזה) הלו? הלו?!

 

© שרון אלכסנדר

קורותיו ומשביו של ארז אשרוב, איש רוח

fan-04-june.gif

כמו ברוב השנים האחרונות, אוגוסט הגיע כבר בתחילת יולי, והחל להשמיע את שירתו המיוזעת בעוד הבל פיו הלחלוחי ניגר על העור כמו תזכורת אחרונה להפרזה סקסואלית של ליל אמש.

ואם לנסח את זה באופן פחות פיוטי – קניתי מאוורר.

שלא כמו בשנים קודמות, הפעם הלכתי על הטופ שבטופ: מאוורר רצפה מתכוונן, קטן, קומפקטי היי-טקי סטייט-אוף-דה-ארטי. מכשיר חשמלי צמוד-קרקע, איכותי, חזק, שקט, ש"מפזר אוויר". זהו פלא טכנולוגי נעים למראה, נמוך, שבאחוריו רשת שכולה קווים ישרים שנמתחים מהמרכז והלאה (או מתנקזים אל המרכז, תלוי בנקודת המבט שלכם), ובקדמתו רשת מסתובבת, גלית, שבצירוף הסיבוב הנלבב של הלהבים, השפעתה היפנוטית.

מחבר לחשמל, מכוון, מתיישב, מחייך, מצפה למשב רוח אימתני. יוק. שום דבר. למפזר האוויר הפלאי יש תכונה שבכירי המדענים טרם הצליחו לפתור את סודהּ: הוא מצליח לפזר כמויות עצומות של אוויר, לכל רוחות השמיים, ורק אליך זה לא מגיע. תמונות שעברו בירושה במשפחה מאז המאה ה-17 מאיימות להיתלש מהקיר; מסמכים חשובים נקרעים מהקלסר ועפים בחלל החדר; וילאות מתנופפים ברוח העזה, ורק באקלים המיידי העוטף אותך הכל עומד. החדר שלך הופך לקוטב פרוע של רוחות משתוללות, ובמרכז אנטרקטיקה סחופת הרוחות הזו יושב אתה, מיוזע ומיוסר.

170 שקלים. אבל לפחות אבות אבותיך המשקיפים מהפורטרטים על הקיר נהנים.

ביקור חוזר בחנות למוצרי חשמל גילה נס טכנוקרטי חדש: "מאוורר עמוד" – יש לו את כל התכונות של המאוורר המפזר אוויר, אבל הוא הרבה יותר אסתטי, דק ואתלטי כמו מערכת סטריאו של B&O, מפוצל, רב-שלבי, מולטי-כיווני ותלת-תכליתי. תענוג.

מחבר לחשמל, מכוון, מתיישב, מחייך, מצפה להוריקן אימתני. יוק. שום דבר. למאוורר העמוד הפלאי יש תכונה שבכירי המדענים טרם הצליחו לפתור את סודהּ: הוא עושה רעש של מאוורר, יש לו להבים של מאוורר, בחנות נשבעו לך שהוא מאוורר, יש לו תעודת אחריות של מאוורר, אבל יש דבר אחד שהוא לא עושה: מאוורר.

בניגוד למפזר הפלאי, שעין הסערה שלו עוקבת אחריך כך שלאן שלא תלך הרוח תנשב מסביבך ולא עליך, פה הרוח סתם לא נושבת. רק אם תעמוד ללא ניע בנקודה מאוד מסוימת, ספציפית לעילא, קרובה עד בחילה לעמוד, תוכל לחוש במשב קל שבקלים, כאילו ילד שובב נושף עליך מתוך קשית של "טרופית".

שוב בחנות, העיניים נופלות על דבר מה יפה בתכלית, שכל כולו קלאסיקה א-לה מרילין מונרו: מאוורר שולחני סטנדרטי מתכוונן, רחב-מניפה, זקוף, גאה, לא כמו כל הבולשיט המודרני. משהו שאפשר לסמוך עליו. 210 שקלים וזה שלי, עם הבטחה שמדובר במכשיר הכי שקט בשוק.

מחבר לחשמל, מכוון, מתיישב, מחייך. נכון, הוא שקט. אמת, הוא חזק. אבל – בעיה: כשהמאוורר הקלאסי מצוי במצב סטטי הרוח כל הזמן מכה בך, ואז מתרחשים שלושה דברים:

1. הצוואר שלך נתפס

2. העפעפיים מתייבשים ואתה חש עייפות

3. אתה חוטף אנגינה

4. כל התשובות נכונות

לעומת זאת, כשהמאוורר במצב סיבובי, הרוח נופלת עליך רק לעיתים רחוקות. רוב הזמן המאוורר משתהה בשני הקצוות הקיצוניים של החצי-סיבוב שלו, ומפיח רוח חיים בקירות, בטלוויזיה, במדפים, בארונות ובקיצור – בכל חפץ דומם שלא תרם להוצאה הכספית הבלתי נסבלת הזו!

טוב, די. כלו כל הקיצין. קצו כל הכילין. שמישהו יעשה לי כלים. לא נותרה ברירה אלא לחזור למקורות הכי קדומים, למכשיר שהקל עלינו את הקייצים של ילדותנו הקדומה: מאוורר התקרה. הלא דבר ידוע הוא שמדובר במכשיר אמין, שלא עושה חוכמות, אינסטרומנט אגדי שלחסות תחת כנפיו יותר טוב מאשר לחוש במשק כנפי השכינה.

מה שמזכיר לי – נגמרה הטחינה.

קונה (370 שקלים, מבצע מיוחד, אחרון במלאי, שלושה תשלומים שווים ללא ריבית), רוצה לחבר לחשמל, לכוון, להתיישב, לחייך, אלא מה – היום כבר לא מוכרים לך דברים בחתיכה אחת. היום הכל קיט, להרכבה, סט לבלי שאת. יש כמה, 37 חלקים? הרוב ברגים… זה חייב להיכנס לכאן, זה בטח פה… אין ספק שהחלק הזה שייך לזה… תוך מקסימום שש-שבע שעות, שלושה-ארבעה כדורי הרגעה וחמש קפיצות של הפקק הראשי, המאוורר מוכן לתלייה מהתקרה.  

תולה, מחבר לחשמל, מכוון, מתיישב, מחייך: זה עובד! עשית את זה בעצמך! אלא מה, הקלה וקוץ בה: למאוורר התקרה יש שלוש מהירויות. אלה לא נמדדות דווקא לפי עוצמת הרוח, אלא יותר לפי עוצמת הרעש. ויש רק עוצמה אחת שבה הרעש נסבל: 1, האימתנית ביותר מבחינת פיזור הרוח. על המתג כתוב:

4. חלש

3. בינוני

2. חזק

1. הדקו את החגורות והצמידו את מסכות החמצן לפנים

איכשהו, אפילו כשמאוורר התקרה מכוון לעוצמה 1, הוא עדיין קצת מרעיש והרבה לא משיב את רוחך; גם פה יש מוקד מאוד ספציפי של רוח, וחייבים לשבת תחתיו. תזוזה לכל מקום אחר בחדר תגרום לירידה דרסטית בשמחת החיים שלך.

הפתרון שמצאתי לכל זה פשוט, גם אם הוא עולה לי בדמים כשמגיע חשבון חשמל: אני מפעיל את ארבעת המאווררים יחדיו. ככה, כל קו גובה, כל רום, כל נ"צ, כל משטח טרופי בחדר בו אני נמצא מכוסה מבחינת איוורור. מהרצפה ועד התקרה הומה החדר רחש מנועים מסתובבים, מאווררים בכל הגבהים ממלאים את החלל ותופסים את מקומו של הריהוט, ואם יבקשו אני מסוגל לספק מספיק רוח לחתונת מונסון.

הבניינים השכנים לי מגיפים את התריסים מאימת הרוח שאני מייצר. ציפורים הפסיקו לנדוד לכאן. כשאני שוכח את המקרר פתוח הוא קופא. ורק לי עוד קצת חם. איכשהו, למרות הכל, אני לא מקבל מספיק רוח.

אז קניתי בדולר מאוורר שולחני קטן, שעובד על בטריה, אותו הצמדתי לחולצה. הזמזום מהדהד ורוטט מבית החזה לגולגולת וישר לתוך האוזניים, אבל איזו בריזה נעימה.

א"א

יפה פה

יפה לנו –

יפה לנו ב"גדרה-חדרה", החוק החדש שמטרתו לעצור ולגרש עובדים זרים, אותם אלה שמבצעים את העבודות הנקלות ביותר, הקדושות ביותר, שאף יהודי, אפילו לא ערבי, אפילו לא רוסי, לא יהיו מוכנים לעשות, בחיים, תמורת השכר הפיליפיני. ארבעת-אלפים שקלים לחודש הוא שכר העבדות העדכני.

יפה לנו ששופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, החליט לא להאריך את דרכונו של אזרח בן 24 שמתגורר ולומד כרגע בארה"ב, כי לא שירת בצבא. וינמק סולברג: "חברה לא תיכון מבלעדי מילוי חובותיהם של יחידיה כלפי מוסדות החברה". אכן ואמן. אלא שפה מדובר בחובה אחת, ספציפית, ולא בשלל החובות האזרחיות האחרות, שכוללות גם, אם תשאלו אותי, אנושיות, אדיבות, סובלנות, מחשבה, אפילו עבודה. יניב דוד הראל, שלומד רפואה, לא יתרום חלילה מאום אם יציל חיים בבית חולים זה או אחר; אבל אם יהרוג בשירות צה"ל – הידד!

יפה נורא, נורא יפה, שאחד מנמק והשני יינמק.

יפה לנו שהמע"מ מתייקר והכול יתייקר יחד איתו ואולי גם על הפירות והירקות יוטל מע"מ, והעניים ימשיכו לאכול חרא בכל מובן אפשרי: הלחם הכי זול, הפירות הכי רקובים, הבריאות הכי רופפת, את כל הבאושים שיש למדינה שלנו להציע לשכבות החלשות. ממרומי תחתיות האטימות שלהם מעבירים חברי הכנסת חוקים שמסוגלים להעביר רק אנשים שלא יודעים איך זה להישאר עם 20 שקל בכיס.

והנשים יקבלו סכום יפה: 197 ש"ח. זה בוודאי יאפשר להן לצאת לעבוד.

אבל הכי יפה ונוגע ללב זה שברחובות, עיר נאורה, מיידים אבנים על מעון של מפגרים. ויש גם כאלה שנוהגים ביתר חוכמה, ובמקום לידות אבנים על חסרי ישע, פשוט חומסים את כספיהם. צודקים: מה כבר יעשו המפגרים והנכים עם הכסף? לנו, החיים, יש צרכים יותר דחופים.

הנה עוד דבר יפה: חוק המים החדש. המטרה, לכאורה, לצמצם את בזבוז המים. אז שוב, העניים והחלשים יתקלחו פחות או יניחו לחלקת הדשא הקטנה שלהם למות, והעשירים יגנחו ויוציאו עוד כמה פונטים על מילוי הבריכה. חיים קשים; אולי ייאלצו לרחוץ בחלב.

ועוד מעט עושים ערב מחווה יפה לאריק איינשטיין, שלא יגיע לאירוע, כי הוא למד את הלקח מרבין: לא להגיע לעצרות. זאת שיטה מצוינת לא להיראות. ובקונצרט המרגש ישירו משירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" (היפה?), לרמז לנו שאולי פעם היה אחרת.

אולי. אבל מה שבטח יבוא מחר, בטח לא יהיה  נעים.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: