מחווה מיניאטורית

Fall in

   Love

Out of

Love

Have a crush

Always fall

Always crushed

The heart

 

א"א

מודעות פרסומת

על הוויבראטו של מאיה בוסקילה

 

ובכן, 

לאחרונה שמעתי לראשונה את מאיה בוסקילה, ודי נדהמתי מעוצמת הוויבראטו שלה, שהרטט שלו פרט על נימים נחבאים בקרביי.

לפיכך זימנתי לבלוג שני מוזיקאים מקצועיים: רקפת שרגיל – מורה לפיתוח קול; ושמשון בן-ידיד – מפיק מוזיקלי, ובעזרתם ננסה לחקור לעומק את הוויבראטו של מאיה בוסקילה.


רקפת, שאלה ראשונה אלייך: האם זה נשמע לך ויבראטו מלאכותי, מכני?

"תראה, אצל רוב הזמרים הוויבראטו בא באופן טבעי, ואין סיבה של ממש לזייף אותו, אלא אם כן המטרה היא לבטא רגש מסוים, או להדגיש פסוק דרמטי בשיר. אצל בוסקילה זה ממש רציף, אפשר להגיד שהוויבראטו שלה מצוי בכל מקום ומגיע לכל פינה בזמרה, אז אני מאמינה שאצלה הוא בא מבפנים. זה ויבראטו ריאליסטי." 

שמשון, מה התחושה שעשוי ליצור ויבראטו כזה אצל הצד המקבל, המאזין?

 "כפי שכבר ציינת, זה בהחלט ויבראטו מהסוג שחודר עמוק, מחלחל, ולטעמי יש לזה השפעה דרמטית של ממש על המאזין. בנוסף, נכון שבוסקילה עושה מיינסטרים ולא רוק כסחיסטי, אבל לדעתי הוויבראטו שלה יכול להשתלב נפלא בהארדקור, במשהו יותר אגרסיבי ממה שהיא מציעה לנו כעת."


רקפת, אני יודע שזמרים עושים תרגילי חימום. צריך לעשות חימום גם לוויבראטו?

 "כאמור, הוויבראטו הוא חלק מהמכלול, כך שאם אתה עושה ממילא תרגילי חימום, גם הוויבראטו חם ופתוח ומשתלב באופן חלק בתמונה הכללית. ככלל, אם אתה נותן לוויבראטו להשתחרר באופן טבעי, אין ממה לחשוש."   

והוא לא עשוי להיחלש?

"לא, כל עוד השרירים הטבעתיים עומדים בזה, גם הוויבראטו ממשיך ורוטט. זה עניין של כושר, ולי בהחלט נשמע שיש לה גרון חזק."

שמשון, רוצה לסכם את התופעה?

 "שמעתי טענות שהוויבראטו של בוסקילה גדול מדי, מוגזם, פומפוזי, אבל לדעתי הוא טעון, יושב עליה מצוין, ואני אישית הייתי שמח לשמוע יותר זמרות שמשתמשות בוויבראטו כזה."

בזאת הסתיימה הישיבה הקצרה שלנו על הוויבראטו של מאיה בוסקילה.

ארז אשרוב

2 רעיונות אוטופיים או, פטה-מורגנה הררית נרגנת

עלה על דעתי רעיון לממשלה דו-ראשית.

בממשלה כזאת יהיה (או תהיה, כמובן) ראש ממשלה אחד "נורמלי", כלומר כזה שיהיה עסוק בתככים הפוליטיים הקטנים, שיתחיל מלחמות ויכבה שריפות, שיתעסק בשטויות או יפלוט אותן, שיטפל בדו"ח המבקר ובזמנו הפנוי ייחקר, כלומר ראש ממשלה מהמודל המוכר לנו היטב, זה שמכהן שנה-שנתיים ולא מגיע להרבה הישגים, לפחות לא חיוביים.

ראש הממשלה השני יהיה (או תהיה, כמובן) ממונה על דבר אחד בלבד: השלום. הוא ירדוף שלום מבוקר עד ערב, יעשה טלפונים לשגרירים זרים ולמלכים ולרודנים ולראשי ארגונים עוינים, יפעיל קשרים, יפעיל לחצים, יתפור קומבינות בינלאומיות וינסה בכל כוחו ובכל זמנו לארוג שמיכת טלאים הגיונית שתספק את כל הצדדים ושהתפרים שלה יהיו מספיק חזקים ומספיק מחייבים כדי להחזיק מעמד.

כי השלום – למרות שזאת המילה הכי משומשת, מיובשת, נכמשת, אכזבה וניחרת וצחיחה, נטולת משמעות ונפח וסתומה בשפה העברית, למרות שהיא הסיסמה הכי לא אופנתית בבוטיק הסטיקרים הישראלי –  הוא הדבר היחיד שצריך לשאוף אליו מדי בוקר, לחתור לקראתו מבלי להגיד נואש.

אחרת באמת שאין טעם לכל המפעל הזה.

 

"אלמלא חיפה, כבר מזמן הייתי נואש מישראל". אליאס שאקור, ארכיבישוף הכנסייה היוונית-קתולית

 

עלה על דעתי רעיון למסד מגזר חדש בארץ: החיפאים.

חיפאים מכל הדתות והאמונות והשכבות החברתיות, יחיו בניתוק רגשי ממה שקורה כאן. בגן עדן של שוטים נבונים. לא נקרא עיתונים, לא ניקח חלק בוויכוחים, לא נתעסק בזוהמת הפוליטיקה, ובעיקר נעשה את עצמנו כאילו יש מזרח תיכון חדש והכול נורמלי.

אתה מאמין באלוהים?

– אני חיפאי.

למי הצבעת?

– אני חיפאי.

אתה בעד המאבק הפלסטיני?

– אני חיפאי.

ראית הישרדות?

– אני חיפאי.

האנטישמיות באירופה מתגברת.

– אני חיפאי. ובמילים אחרות, תקפצו לי כולכם, בסדר? לא מוצא חן בעיניי מה שיצא מהמדינה ומהאזור ומהאנושות. אני אמיש. אני רואה ולא נראה. אנחנו משחקים תופסת גובה ואני על הגובה – אתם לא יכולים לגעת בי. תמשיכו כולכם להתעסק בחרא, אבל אותי תשאירו מחוץ לתמונה – אני חיפאי!

 

ארז אשרוב

 

להקריב בתולה ולנוח

התזמורת הפילהרמונית הישראלית ותיאטרון קליפה, מנצח: יואל לוי, אודיטוריום חיפה, 24.2.2009

לאודיטוריום חיפה יש בעיית אקוסטיקה ידועה. יחד עם זאת, במהלך שנים רבות של ביקורים באולם, גיליתי שיש נקודות שבהן כמעט תמיד שומעים טוב (אחת מהן היא גוב המאחרים, בתחתית גרם המדרגות הקטן האחרון המוביל לאולם, שמספק יתרון כפול ומשולש: אתה לבד, התזמורת לא נראית לעין והסאונד טוב), ושאם אתה עובר מקום אחרי ההפסקה, עשויה הבעיה להיעלם. בנוסף, שמעתי באודיטוריום מנצח בשם כריסטיאן מנדיאל, שחולל פלאים עם הסימפונית החיפאית (באותו ערב, אבל לא מאוחר יותר כמנהל המוזיקלי שלה), ובדרך נס נעלמו כל הבעיות האקוסטיות.

כך או אחרת, בערב הספציפי ישבתי בשורה 6, ומשם נשמעה הפילהרמונית עמומה ושטוחה. בתחילת הערב נוגנה הפתיחה לאופרה "רוסלן ולודמילה" של גלינקה, יצירה כל כך סתמית שאפילו ממרח שוקולד סתמי מקבל משמעות לידה, מה גם שסברתי שתנוגן סוויטה מס' 1 לבלט של שוסטקוביץ' (סואיטה, כתבו בברושורים של הפילהרמונית), ובגלל זה הייתי מוכן לשלם 284 שקלים: 84 לשוסטקוביץ', 100 לרחמנינוב ו-100 לסטראווינסקי – שוסטקוביץ' אמנם אהוב עליי מכולם, אבל זאת לא אחת מהיצירות הטובות שלו. על גלינקה, לעומת זאת, לא הייתי מוכן לשלם, והאמת שאני רוצה את הכסף בחזרה. "המנצח עובד בלי תווים," אמרה שותפתי לחוויה. זה בסדר, אמרתי, גם המלחין עבד בלי תווים.

אחרי הכלום הזה נוגן הקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב, יצירה שמאלצית לעילא אבל רבת הוד והדר ויופי. אלא מה, שוב התזמורת עמומה, ועל הפסנתר הופקדה אנה ויניטסקאיה, צעירה שהזכירה לי שיר של אמילי דיקינסון: הנגינה שלה הייתה עצית, וכל התווים היו אמנם במקום הנכון (הישג טכני: הרי לרחמנינוב היו ידיים כל כך גדולות ששומאן בוודאי היה חותך את קרומי האצבעות שלו לו ידע עליהן), אבל הייתה בנגינה שלה מידה של אלימות ובעיקר חוסר משמעות. נכשלתי למצוא חן, מבע או משהו שגיב בניסוחים שלה, ונותרתי קר. בנוסף, התזמורת בלעה אותה לעיתים מזומנות, בעיקר בפרק הראשון. הקהל הזמין אותה לנגן הדרן, ואמנע מלדבר בכך, משום שלא זיהיתי את היצירה ולא הייתי רוצה להסגיר את העובדה בפני קהל הקוראים שלי. D'oh!

החלק השני של הערב הפחיד אותי עוד לפני שהתחיל: אם התזמורת תמשיך להישמע ככה בביצוע פולחן האביב של סטראווינסקי – יצירה שהיא מפלצת אדירה שמחוללת נזק אפילו לפני שהיא מתעוררת, ולקראת הסוף גם קמה מרבצה ומתחילה לנשום ולנשוף ולפעום ולזרוע הרס רבתי – ובנוסף לזה יפזזו בקדמת הבמה כמה שוחרי תנועה מתיאטרון קליפה, אני אבוד.

הפתיחה לא הייתה מעודדת: את הבמה מילאו חייזרים מוארכי-קודקוד במדי א' של כוכב שאינו מפותח במיוחד בכל הקשור לאופנה, בגדים שגם נראו איומים לריקוד (וכנראה שגם הרקדנים הגיעו לאותה מסקנה, כי באמצע הם פשטו מעליהם את המדים בזעף, אולי מסר אנטי-מלחמתי, איך וייס). בנוסף, העיניים שלהם היו כל כך אדומות שחשבתי שזה משהו אישי, בהשראת הבקרים שאני מקיץ אחרי לילה של שתייה כבדה. מה, הם מציצים לי?!

הערה: אני מת שיגיע היום שחייזרים יצרו מגע ונגלה שיש להם תלתלים אדמוניים.

בנוסף, התפאורה (אם לקרוא לזה ככה) נראתה כמו משהו ממכירת חיסול של בורסקאי, או כמו כלב תחש שמכבש עבר עליו כמה פעמים. משני קצוות הבמה עמדו שתי מגלשות, והחשש שזה יהפוך למתקן שעשועים למבוגרים, הלך והחמיר.

אלא שפה דווקא הפתיעו לטובה רקדני קליפה והכוריאוגרפית עידית הרמן. היו הרבה רגעים של יופי, הרבה רגעים חינניים, והרבה התכתבות עם המוזיקה. החלק השלילי קשור להבעות הפנים החובבניות להפליא של הרקדנים/שחקנים; זה היה מעין מחול בוטו פוגש שנה א' ללימודי משחק. ותאמינו לי, זה לא היה מפגש נעים.

הערה נוספת: כשרקדן פועל על הבמה, הוא יוצר מוזיקה של חבטות וחיכוכים, שלפעמים לא הולמת את המוזיקה שברקע. התנשפויות מכוונות ואחרות עשויות להשתלב או ליצור דיסוננס, ויש להקדיש לכך שימת לב מיוחדת.

עכשיו, מרגע שהעיפו את הפסנתר מהבמה, המצב השתפר פלאים. הפילהרמונית נשמעה מצוין, ויואל לוי הגיש פולחן אגרסיבי, משונן, ער, מחדש, מלהיב, מכאיב ורבגוני. לא ניתן היה שלא להתלהב, למרות שחלוקת הקשב (אם זה המונח הנכון) נעה בין התזמורת לרקדנים.

אגב, שותפתי לחוויה, שגנחה בהתרגשות אחרי רחמנינוב, לא הבינה למה התלהבתי מהפולחן.

כן, אתם צודקים: את כל זה אני כותב כדי שתדעו שמישהי מוכנה להיראות איתי בציבור.  

*

הערה אחרונה: הבמה של האודיטוריום מכוערת, ממורטת, האגפים מכאיבים לעיניים, הקיר ה"אקוסטי" מאחור נראה כאילו פרדי קרוגר עשה עליו חזרות ל"אדוארד ידי מספריים", והחוויה כולה לא נעימה. לוח הנחושת על הפסנתר לא תורם. בקונצרטים ראוי להחליש את האור מעל הקהל, ולהתחיל להשתמש סוף כל סוף בהגברה מלאכותית (מהסוג המעודן, המסייע, הכוונה), אחרת האודיטוריום לא ייוושע.

והערה פוסט-אחרונה לקהל: אם יש לך ריח רע מהפה ואתה מוצץ סוכריית מנטה, זה לא עושה ריח טוב, אלא רק נושא את גלי הריח הרע על אדי המנטה.

ארז אשרוב

נ.ב. המוח האנושי הוא מתג הפעלה של מנגנון השמדה עצמית

 

 

ניו אייג’ – מערכון

***

צהריים – חוץ – שמש חזקה

אזור שומם, צחיח, מרחבים רבים של אדמה חולית יבשה. אין צמחייה מלבד עץ בודד במרחק. שקט. סוואנה.

על הקרקע יושב ילד אפריקאי, אולי בן 11, עיניו בוהות, בטנו נפוחה, רגליו מקופלות, נשען על יד שמאל, גופו נוטה לאחור. למותניו סמרטוט, על פניו זבובים שהוא לא טורח לנסות לסלק. חסר הבעה. גרום.

נכנס גבר בן 35, לבן, מגולח, לבוש בגדי כותנה אווריריים, מוקסינים, מסופר היטב, משקפי שמש, מניקור. כורע ומתחיל לדבר אל הילד, קולו פומפוזי:

גבר: חבר, יש לי בשורות טובות; הגיע הזמן לשינוי. זה לא צריך להימשך ככה. אתה יכול לצאת מהמצב הזה. כל מה שאתה צריך לעשות זה להתחיל לוותר על העוני ולזמן את העושר. תפסיק לדבוק במצב הזה שאתה נתון בו, ותשאף אל העושר. תזמן את השפע לחייך. השפע.

יש לך את כל הכלים לעשות את זה, ואתה רק צריך לעשות את הסוויץ'. אוקי? אז קדימה – היום הוא היום הראשון של שארית חייך. קום ותתחיל לקבוע יעדים. תזכור: ההבדל בין חלום למטרה הוא שלחלום אין תאריך יעד! קבע לך דדליין. אל תתמהמה ותחכה שדברים יקרו – תגרום להם לקרות! העולם לא יבוא אליך. כשאתה עומד מול אנשים תקרין ביטחון. תן להם להרגיש שאתה יודע מה אתה עושה ומה אתה רוצה. אף אחד לא ייתן לך כסף רק בגלל שאתה נחמד; הם רוצים לדעת שתוכל להניב תשואה.

הילד פוזל מעט לכיוון הגבר, באיטיות מופלגת, ובתנועה כבדה בודדה של יד ימין מנסה לסלק את הזבובים מעל פניו. ללא הצלחה.

גבר: שמע, חבר, אין סיבה לא לקום ולעשות. כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן. ואת כל הזבובים האלה על הפנים, זה אתה זימנת. מתאים לך. זה באופי שלך. אבל תפסיק לייסר את עצמך. אין שום סיבה. תחייך. קבל את העולם. פזר אהבה. השינוי מתחיל מבפנים, והשינוי הפנימי יסלק את הזבובים החיצוניים. אתה מבין את זה? עם צורת המחשבה שלך, אל תתפלא אם אתה מזמן לעצמך מחלות. זה מה שאתה רוצה? אז תפסיק להזניח את עצמך ותשקול ברצינות להחליף מלתחה. אתה לא משדר הצלחה.

ידו התומכת של הילד נכנעת והוא נופל על הגב על הקרקע. אולי הוא התעלף, אולי הוא ישן, אולי הוא מת.

גבר: (נאנח) לא, לא, מה זה התבוסתנות הזאת? כבר בשלב המוקדם הזה לוותר? אתה מתחיל לייאש אותי. חבל – הגורל שלך בידיך. הגיע הזמן למכור את הפרארי שלך ולהזיז את הגבינה ולאמן את הפרפר ולוותר על האגו ולחייך. בעיקר לחייך. חיוך לא עולה כלום. פייק איט אנטיל יו מייק איט. תחייך, קדימה… (הפוגה די ארוכה) מה, באמת טוב לך להישאר תקוע פה ככה כל החיים?! (עוד הפוגה ארוכה. אין תגובה). טוב, שמע, זה באמת לא הקטע שלי לשכנע אנשים שלא רוצים לשנות או להשתנות. אם נוח לך ככה – בסדר. שיהיה. בינתיים, קח – זה די-וי-די של סרט בשם "הסוד"; ישנה לך את החיים.

גבר פונה ללכת, נזכר ומסתובב:

ואל תפסח על התוספות המיוחדות. יש שם כמה תובנות מצוינות!

גבר נעלם מהעין. הילד לא זז. דממה מוחלטת, מלבד זמזום קל.

ארז אשרוב

המילון האלטרנטיבי – פרויקט בהתעוות, חלק ג'

אג'נדה – משקה אורגני תוסס בטעם תפוזים, ארוז בקרטון ממוחזר, שייצורו לא כרוך בניצול עובדים. עשרה אחוז מההכנסות מועברים ל"גרינפיס" (ע"ע)

אוֹרוֹרָה בּוֹרֶאָלִיס – פחד עמוק מביורוקרטיה באשר היא, בעיקר בכל הקשור להגשת דוחות. במקרים קיצוניים עשוי לגרום להפרעה דו-קוטבית. "התחלתי למלא מע"מ, אבל חטפתי כזה אורורה בוראליס שנסתם לי המוח והשתתקה לי היד. נכנסתי לדיכאון ואחרי זה יצאתי למסע קניות"

אלטלנה – המולדת הישנה; ספרו של בנימין זאב הרצל העוסק בתוכנית אוגנדה

אניס – נער בן 17 בלילה הראשון בכלא

אסקרגו – תחת ענק ולא פרופורציונלי. "שמעון, עם כזה אסקרגו חריג לא יתנו לך לעלות למטוס; ישימו אותך עם החבילות. אולי דיאטה?

אֶפּוֹקליפסה – בשפת העם, סופר-גלו. דבק שאמור להדביק הכול בשניות, אבל למעשה לא מחזיק אפילו מים

בּוּרגוֹל – אחד שאין לו שום מושג בכדורגל. "ארז אשרוב? הבורגול הכי גדול שהכרתי מעולם!"

בְּרָרָנִית – מישהי שאינה קפדנית בבחירות שלה; אחת שיוצאת עם בררות

גרינפיס – הטלת שתן שצבעו מדאיג, על פי רוב זרחני. תופעה נפוצה בקרב המתגוררים ליד המפעלים בחיפה; "חנה, אני טס לקופת חולים. יצא לי גרינפיס על הבוקר!"

דיפּאק צ'וּפְּרָה – אוקסימורון; דבר והיפוכו; מצב שבו אתה נדפק מצד אחד, אבל מצד שני מצ'ופר. "היו לי מעט הכנסות השנה, אבל לפחות קיבלתי החזר ממס הכנסה. איזה דיפאק צ'ופרה…"

דיפלומט – מהלך במשחק שח שמוביל למבוי סתום

ולדנית – אחת שחיה בעבר; מישהי שבטוחה שקורט ולדהיים עדיין נשיא אוסטריה

חנטריש – נשיא שממהר להעניק חנינות

טנטטיבי – טלוויזיה ניידת לטיולים. פועלת על אור ירח. "כנסי לאוהל, נראה קצת טנטטיבי. יש ירח מלא"

ליסינג – אחת מ-147 הבנות המאומצות של מיה פארו, ממוצא סיני, שבסוף התחתנה עם וודי אלן. בהשאלה, ליסינג הוא מצב שבו אתה מאמץ משהו ואז לוקחים אותו ממך ואתה מגלה שדפקו אותך מכל הכיוונים

למינציה – איסוף מזכרות מימי הרייך השלישי

מצקת – מצגת ארוכה ומשעממת, שלרוב מלווה בהרבה תקלות טכניות

מצרח – זווית הפתיחה של פיו של אדם צורח; אומדן לרמת הזעם שלו. "ואז מאיר המניאק הזה פותח עליי מצרח של 90 מעלות!"

סוּבּ-יוּדי צֶה – פועל סיני עם מפקח עבודה יהודי

ערמומי – סוג של לטאה אכילה. "להוציא ערמומים מהאש"

פולינזיה – פולין האסייתית; אחד מכינוייה של ישראל. "ואת פולינזיה מייצג בדיון יאיר גרבוז"

פירוֹאט – מחול פולחני לכבוד אל האש, מסביב למדורה

פשיטה – החלופה התקנית לסטריפטיז. "אתמול היינו במועדון ביפו, ובאמצע הערב הייתה פשיטה"

רירית – הכתם הלח הקטן שמוצאים על הכרית בבוקר

תזזית – אונומטופיה; הצליל שמשמיע מכשיר קוטל יתושים

ארז אשרוב

המילון האלטרנטיבי – פרויקט בהתעוות, חלק ב'

אגזוז – משקה אנרגיה תוסס, על בסיס חלמוני ביצים

אוושה – אישה מופנמת, שקטה

אזובית – אחת שנפרדה מהחבר וזמן רב לא יוצרת מערכת יחסים חדשה, מפני שהיא ערוגה (ע"ע)

אמפטיה – אגן רחצה מכרבל. בערבית – אמבטיה

אנקדוטה – סוג של נחש חנק שמקורו בדרום אמריקה, אך כיום תפוצתו כלל-עולמית. אנשים רבים מגדלים אנקדוטות כחיות מחמד, יוצאים איתן לטיולים ברחוב ונהנים לעצור עוברים ושבים ולהתגאות ברחש שהן משמיעות: "שמע אנקדוטה…"
התוצאה היא תחושת חנק ומועקה אצל השומע

אספסוף – קהל בהופעות של אסף אמדורסקי

אפילוג – בלוג עם סקס אפיל

אפילפסיה – תגובה חריפה של הגוף, המתבטאת בפרפורים ועוויתות, ומתעוררת עקב חשיפה ממושכת ועודפת לשירים מתוקים מדי, כגון אלה של ג'יימס בלאנט, לדוגמה. מקור השם בימים בהם התגלתה התופעה לראשונה, עם שירו של בובי מקפרין, Don't Worry Be Happylapty

אפיקורוס – מעולם האופרה, קטע שמח בשירת מקהלה

אפרכסת – מיוונית, "אפרקסוס", כרית אורתופדית שהמילוי שלה תערובת חול ואדמה

ביתוּל – אי-קיום יחסי מין למעלה משלושה חודשים; ביתול תורה – התנזרות שכזו על רקע דתי

בנזין – מישהו עם חרא של אופי, אבל לא מזיק; "אודי הזה חתיכת בנזין…"

גיפוף – הקטנת תמונה על ידי המרתה לפורמט gif

גסיסה – שיחה שעיקרה סקס. "אתמול נפגשנו כולנו באוהל, והתפתחה גסיסה ארוכה פחד"

דוברמן – יחצן

דחילק – ציפורן שהצבע מתחיל להתקלף ממנה

זעפרןרס"ר

חרדה – פחד שאוחז בך כשאתה מרגיש שדרכת על משהו רך באופן חשוד, ואתה מהסס לבדוק את הנעל אבל די ברור לך מה זה בדיוק, כאילו, דא!

טפלון – (מלרע) סוג של שיח מטפס; סוקר טלפוני

טרנספר – תת-סוגה במוזיקה האלקטרונית, שהתפתחה במועדוני עזה

ממזר – פרחים שאתה מביא ליומולדת של מישהו, ושגנבת מבית קברות

מנדרינה – ייפוי כוח שהוענק לסין על ידי חבר הלאומים, ואשר מכוחו שלטו הסינים בארץ ישראל בין השנים 1520-1548

סוציומט – המכשיר שמחלק מספרים לתור בביטוח לאומי

סטטוּסקופּ – כל אביזר אופנתי שמעיד על רמת ההכנסה של בעליו. "נחמן שוב החנה את הסטטוסקופ על המדרכה, מטר מהקפה"

סטטוּסקוף – אחד שמרבה להשתמש בסטטוּסקופים

ערוגה – אחת שמתה מגעגועים, לרוב לאהוב שעזב. "תראו את מלכה; ערוגה בגלל ניסים"

פוקוס – אונומתופיה. הצליל שנוצר מאוננות עם סבון. מצרפתית, Faux-cousse

צ'יוואווה – צעירה קולנית שמרבה להגיד צ'או. לרוב אחת שעברה שיוף (ע"ע) מסיבי

רפטטיבי – דיסק של מוזיקה "שחורה" שכל השירים בו נשמעים אותו הדבר וכמו מאה דיסקים אחרים מסוגו

שיוף – חבילה של טיפולים קוסמטיים. "תראו איזה שיוף עשתה שולה"; בסלנג – כּיוּס

 

ארז אשרוב

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: