אל תדברו איתי על קריסת האימפריה האמריקאית

 

אל תדברו איתי על קריסתה של האימפריה האמריקאית – אתם מדברים מתוך החור הקטן בכיס הנפשע שלכם.

אמריקה לא יכולה לקרוס.

אף אומה שבראה תרבות כל כך מופלאה לא יכולה לקרוס.

לא שמעתי שקולטריין קרס

לא שמעתי שקול פורטר קרס

קרלה בליי ות'לוניוס מונק ודיזי ומיילס – כולם משגשגים!

על איזו קריסה אתם מדברים?

על נפילתו של הג'ז איש לא מדבר

על חורבן הבלוז לא שמעתי מילה; אפילו העיוורים מנגנים!

מה, הקאונטרי מראה סימני גסיסה? לוסינדה וויליאמס לא נשמעת טוב?

 

איך יכולה ליפול אימפריה שהביאה לעולם את מירב הקולנוע הטוב?

לוביטש, היצ'קוק, האחים מרקס, צ'פלין, ג'רי לואיס (הצרפתים צודקים), קסווטס (היפה בגברים), קובריק (שעזב לאנגליה אבל המשיך לעשות סרטים על אמריקה), וולס, וויילדר, יוסטון, איסטווד, קופולה, סקורסזי, ותמשיכו הלאה בכוחות עצמכם ותוסיפו גם את שמות השחקנים.  

 

השירה של פרוסט לא נפלה כעץ בניו אינגלנד, בוקובסקי ממשיך לשתות, דיקינסון לא עצרה למוות, הנדריקס עוד לועס גיטרות, אלביס יוצר הוריקנים במותניו, סול בלו רוקד את ריקוד הגשם, מלמוד מחפש עוזר, אוסטר לומד לעוף, וטום רובינס… הו, טום רובינס ממשיך לפסל דימויים שימשיכו לקפל מוחות עוד דורות רבים. ונסו להוריד את העורב של אדגר אלן פו מהעץ. זה פשוט לא ילך.

 

נוח להביט על התרבות הפופולרית, המבוססת מצד אחד על אותו אידיאל טבטוני חולני של Übermensch, גיבור פעולה צחור-שיניים ומשושה-אבדומן, חלק כתולע; ומצד שני מתבוססת בשמן צמחי ובהאבסה עצמית שפעילים למען בעלי חיים צריכים היו כבר מזמן לצאת נגדה, האבסה פיזית ומנטלית בשיירים. אבל הדברים האלה אינם תרבות, אלא ריקנים חולפים, וכפי שאיש לא צופה בחדשות של אתמול, גם צורות הבידור האלה מתקיימות ברגע הנתון ורק בו.

אמנות, לעומת זאת, מתקיימת לנצח (כלומר כמה מאות שנים).

 

אל תדברו איתי על קריסתה של האימפריה האמריקאית – אתם מביטים על העולם מתוך חבית נפט, הטיקרים מבזיקים בעיניכם, ואתם מחכים לספוק כפיים בשמחה קטנה מול אסון גדול – תרבות לא יכולה לקרוס, אמנות לא יכולה ליפול.

 

קרלה, קלינט, קסווטס, קול, קולטריין, קזאן, קובריק, קלי, קופולה, קופר, קש, רחוקים מלהראות סימני היחלשות. מיי ווסט עוד לא קילפה את הענב האחרון שלה.

 

אומה אינה סך כיבושיה, שטחיה, אזרחיה, נצחונותיה, פשעיה, מנהיגיה, איסוריה וטיוליה בחלל (הגענו, דרכנו, הלכנו. היה קר ושקט). אומה היא התרבות שהיא הצליחה לייצר בשנות קיומה, והתרבות הזאת, האמנות, מהווה את עמוד השדרה שלה. ולארצות הברית יש חתיכת עמוד שדרה, שיחזיק אותה נישאת וזקופה גם הרבה אחרי שהאימפריה הפיזית תקרוס, כדרכן של אימפריות.

ארז אשרוב

שני פרגמנטים ליום כיפור

1. ספורט מוטו-רי

על מכונית שחונה מתחת לבית יש שני סטיקרים:

תן חיוך, הכול לטובה!

אין יאוש בעולם כלל

הרחוב שקט.

במכונית שלי יש מפתח גלגלים משובח שאהוב עליי במיוחד. טלסקופי.

אני שולף אותו מהבגז', ועושה כושר על המכונית של חובב הסטיקרים: פנס אחורי, חלון צד והרבה הרבה מכות יבשות במחלקת פחחות. לקינוח – השמשה הקדמית.

האזעקה של המכונית מרעישה עולמות.

ראשים מתחילים להציץ מהחלונות.

אם לשפוט על פי הבחירה של הנהג הספציפי בסיסמאות, הוא גם מאמין בסליחות ובאלוהים ובכפרה.

עכשיו יעמדו במבחן כל אמונותיו וכל הרעיונות מהם הוא בנה לעצמו את עולמו הטפל.

זה צריך להיות מעניין.

נחכה שירד.

2. אבו-שתיים

לילה.

בטעות יצאתי לריצה בלי המשקפיים. הבנתי את זה כמה צעדים אחרי הדלת, אבל החלטתי שזה יהיה שינוי מרענן לא לראות הכול בבירור.

אקט של אמונה.

ואכן, ריצה בלי משקפיים, ועוד בלילה, הוא מעשה מפחיד בהתחלה, אבל עם הזמן אתה חווה התעלות.

הקרקע מתחתיך קיימת ולא קיימת, הצעד הבא מובן מאליו אבל נסתר, העולם סביבך הולך ומצטמצם והופך לכדור קטן שמקיף אותך, ורק הוא קיים, כי כל השאר מעבר להרי האופל, מחוץ לגבולות המוכרים של העולם.

זאת כמעט חוויה דתית. כמעט כמו לעוף.

רוממות רוח שגובלת במיסטיקה.

הרגשתי רם ועז ונעלה ונשגב והרבה מעל שאר האנושות המדשדשת, הרואה! עלובי נפש שבוחנים כל צעד בפחד רועד! מוגי לב שמעבירים את שנותיהם בהיסוס!

רק הילד האידיוט הזה – יש לו את כל הכביש, למה היה חייב לרכוב על המדרכה?!

אתם מוזמנים לבוא לבקר אותי.

כירורגית ב', חדר 237.

 

ארז אשרוב

רומנטיקה סימפטומטית

פרנסיס בייקון, טריפטיך

יצאתי לפגישה עיוורת עם אישה אילמת. היא דוברת שפת סימנים, אבל רק בצ'רקסית, אז לקחנו מתורגמנית גדועת-רגל שבעבר הייתה דוגמנית ידיים של רבלון.

הסברתי לה דבר ראשון שאני סובל מאפאתיה, אז שלא יהיו לה יותר מדי ציפיות; שהרף לא יהיה גבוה מדי. אמרה שכדאי שאדע שלמרות שהיא יושבת, לרוב היא פיסחת, כך שלא אופתע כשתקום.

אין צורך שתקומי, אמרתי לה, זה בסדר.

הרגשתי התקף אפופלקסיה מתקרב. אמרתי לה שאני חש גירוי עז באוכף הטורקי. ביקשה שלא אזכיר את הטורקים ליד המתורגמנית, כי הם אלה שקטעו את רגלה. הסברתי לה שקצת מאוחר מדי, מה גם שהמתורגמנית… מתרגמת כל מה שאנחנו אומרים.

אמרה לי שאני גורם לה אפאזיה. הרהרתי אם במקרה שלה יש לזה בכלל משמעות.

נפלה שתיקה.

הרמתי.

ניסיתי להסב את השיחה לכיוונים יותר ארוטיים, ושאלתי אם היא מוכנה להראות לי את התחתונים.

היא חייכה והנהנה בשמחה, והראתה לי זוג תחתוני גברים מטונפים שהוציאה מהתיק. מזכרת מאבא שלה, הסבירה; המונגולים חטפו אותו וזה כל מה שנשאר.

למה לא כיבסת אותם? שאלתי.

אני אוהבת להריח ולהיזכר בו, אמרה, הצמידה את התחתונים לאף ונשמה עמוק.

רוצה להריח? שאלה.

אין לי חוש ריח, שיקרתי. אני תתרן.

אני מספרת לך שמונגולים חטפו את אבא שלי ואתה מדבר על טטארים? התחילה לבכות.

לא התכוונתי, באמת. סליחה. תביני, יש לי… אה… ערך גבוה של CPK, הזעה בצד שמאל של הפנים, רפלקס בבינסקי, אלצהיימר, אלטנוילנד, דמנציה, פוטופוביה, אטרופיה מוחית, אתמביה, דיסלקסיה, אמנזיה, אנצפלופתיה, פסיכופתיה, אנטיפתיה וקרואטיה.

דוגמנית הידיים הכניסה לי סטירה. די עם מדינות הבלקן! הזהירה.

זו רק הייתה מחווה למונולוג של לאקי, ניסיתי להסביר.

לאקי… אז אתה גם מעשן, מה?! אמרה האילמת, קמה על רגליה ופסחה לדרכה מייבבת בדממה.

*

יצאתי לפגישה עיוורת עם אישה אילמת, וחזרתי הביתה עם צ'רקסית קטועת-רגל, קורבן של הטורקים.

לה יש כאבי פנטום, ואני סובל משיכרון חושים.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: