השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

ארבע החירויות

אתמול נרדמתי (שוב) על הספה מול קונצרט כזה או אחר, ולמזלי הרב התעוררתי קצת אחרי חמש בבוקר, כשבערוץ Muzzik  הקרינו קונצרט של דיוק אלינגטון משנת 1958. המוזיקה חדרה לקרביי, כל כלי וכל תו וטריל ונגן הקסימו אותי, לכל אחד מהם הייתה איכות מופלאה, לא ארצית, אלגנטיות שכבר פסה מהעולם; יש היום נגנים עילאיים, אך איש מהם לא ניחן באלגנטיות הזאת.

ואלינגטון עצמו – איזו חשיבה מוזיקלית, איזה חן נשפך, איזה יופי הוא ייצר. ועל הבמה – פרפורמר מושלם. סירבתי להתפנות למיטה ולחזור לישון.

רק שמהר מאוד הבחנתי שבאולם יש רק לבנים, ועל הבמה רק שחורים. מדי פעם עברה המצלמה אל הקהל המנומס, המתלהב, מוחא הכפיים, הלבן, שבא ליהנות אבל אולי לא הבין עד הסוף מה קורה הלכה למעשה: קבוצה של אנשים נעלים עליהם מכמה בחינות (ופה אני חייב לבקש סליחה מבילי סטרייהורן, מסיבות שכבר יתבהרו) – לפחות המוזיקלית והמוסרית – מענגת אותם במוזיקה שמימית בארץ שעוד לא העניקה להם זכויות שוות.

בנאום מצב האומה משנת 1941, הבטיח הנשיא פרנקלין רוזוולט לעולם ארבע חירויות: חופש הדיבור וחופש האמונה, החופש ממחסור והחופש מפחד.

כל החופשים האלה עוד לא היו תקפים בימי הקונצרט הספציפי, והגיעו רק 17 שנים מאוחר יותר. האמת, גם היום עוד לא הגיעו.

אבל הבוקר הנחתי על הפטפון קונצרט של אלינגטון מ-1968 (מלודיה CTEPEO, C60 26783 007, משנת 1988, שהודפס במעצמה שרק שנה לפני זה התחילה בפרסטרויקה וכבר מותר היה לשמוע בה דג'עז). הקטע הפותח נקרא "חופש", והמילה מושמעת באמצעו בשפות רבות, כולל בעברית, עם הגייה נכונה של החי"ת. לקראת הסוף אומר אלינגטון: "לעיתים קרובות אני חושב על החופש כפי שנהנה ממנו חברי להלחנה ולעיבודים, בילי סטרייהורן, שחי על פי ארבע חירויות מוסריות: החופש משנאה, ללא כל תנאי; החופש מרחמים עצמיים; החופש מהפחד לעשות משהו שמישהו אחר עשוי להרוויח ממנו יותר ממך; חופש מסוג הגאווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא נעלה על אחיו".

איזה יופי.

קחו את ארבע החירויות הללו ואת הארבע של רוזוולט, ויש לכם פילוסופיה מיטיבה לחיים, עם בונוס: סולו סקסופון של ג'וני הודג'ז.

א"א

ｍ（．＿．）ｍアリガト לעודד בית הלחמי

נ.ב. לדיוק אלינגטון היו שלושה קונצרטי קודש; זה השני בהם. הרוסים אמנם התחילו להשתחרר, אבל לא מספיק כדי לכתוב את המילה "קודש" על העטיפה