רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

עונה בגיהינום

להזדהות עם חייל גרמנימכל הציטוטים הנפלאים שניתן ללקט מתוך "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, שלמען האמת כולו ראוי לציטוט חוזר ונשנה, זה האהוב עליי במיוחד:

"אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואיבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וכובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הבוטחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד."

הנשימה נעתקת בגוף קפוא-דם. דומה שמעולם נכתבה אמת יותר צרופה ומזוקקת אודות המלחמות וחיי החיילים. כמעט חוטאים במחשבה שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה לשווא, אם כתוצאה נכתב ספר שכזה. אבל מובן הרי שכל המלחמות עקרות ומיותרות:

"למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות."

וכמובן:

"בעלי המפעלים בגרמניה התעשרו – ואת מעינו מכלה הדיזנטריה." (התרגום המוצק הוא של גדי גולדברג)

אחרי שסגרתי וחיבקתי את הספר עלה על דעתי ש"בעלי המפעלים בגרמניה" (שם גנרי לכל בעלי האינטרסים) חייבים לשמר אש קרב נצחית שתאפשר את התעצמות שגשוגם, אבל מאחר שמלחמות של ממש הרי לא יכולות להתקיים כל הזמן, המוצא הפשוט הוא לשמר אותנו במצב מלחמה.

נראה שזאת תכלית הקפיטליזם (ש"ייחנק על העודפים של עצמו", כפי שטען מרקס): להשאיר אותך, החפ"ש, במצב תמידי של לוחמה. גם אנחנו, שלכאורה איננו לובשים מדים ואיננו שוכנים בשוחות ובבונקרים ואיננו מופגזים, לשם קיומנו הכלכלי נברח על גדמים, נהרוג אנשים שכלל לא היה עולה על דעתנו להרוג אלמלא היו עומדים בדרכנו לנצח במלחמה חסרת הפשר אליה נשלחנו שלא מרצון, נמות, נצא מדעתנו, נתגסס, נתרפש בבוץ, נאכל מכל הבא ליד, נרעב, נכאב, נמציא לנו פטנטים להשתמט, להתחמק, לעקוף ולהימנע, לחמוד את מגפי העור של האחר הגוסס, לבזוז, לפלות כינים.

את הפצועים שולחים ללשכת האבטלה, לחולי הנפש נותנים פטור ממס הכנסה, מסגרות אשראי הן גדרות תיל, האותיות הקטנות הן מוקשים, מלכודות פתאים, דפי הפירוט תוצאות בדיקת הדיזנטריה, סניף הבנק הוא המפקדה, החשבון שלך הוא צינוק, כרטיס האשראי סימני דרגה, נשק מקוצר.

ההומלסים הם הפציפיסטים האמיתיים.

כי אכן, במערב אין כל חדש.

א"א

שֶׁבִי, לֵוִי!

העתיד התעסוקתי שלנו מובטח, אם נשים מבטחנו בתעשיית הרכב

הארות גדולות מגיעות כשאתה מביט בפעם האלף במובן מאליו, ומצליח לראות אותו באור חדש לחלוטין. כך קרה עם כמה מהדמויות ההיסטוריות שאני מעריץ, כדוגמת צ'רלס דרווין – שלמרבה המזל יש לנו פרטים אודות חייו ופורטרטים שלו – או כדוגמת אותו גיבור אלמוני חסר פנים אך ראוי לתהילת שטרות, שישב בפעם האלף במועדון חשפנות, ובמקום לסבור שהכול מושלם רק בגלל שהיו שם שני הדברים שהופכים את עולמו של הגבר למושלם, הווה אומר בירה וצצים (לאו דווקא בסדר הזה), הוא הבין שעדיין חסר המרכיב החשוב מכול:

עמוד!

באמצע הבמה!

שהנשים ירקדו עליו!

שערו בנפשכם איזו מידה של השראה הייתה מעורבת בכך: לא רק שהצליח לפענח את הגורם החסר, אלא גם העניק לו פונקציה שימושית* שלא עולה על הדעת: ריקוד מוט. בנאדם מן הישוב (חיפה) היה נוטה לחשוב שהבמה היא זירה מספיק טובה לריקודים, שהרי כך היה מאז שחר האדם, אבל הקולוסוס ההגותי הפלוני בוודאי הבין שהבמה היא נקבה, בהיותה מייצגת את אמא אדמה, את הערבות המישוריות הקדמוניות, את המקום שלנו תחת השמש, אבל שכל זה עקר ללא עזר כנגדה, פאלוס בצורת עמוד. מי יודע, אולי זה היה האל שיווה בכבודו, שהתערה בעם, ישב לו במועדון חשפנות קדום במסופוטמיה, הזמין בירה מהברמן (המקצוע הכי עתיק בעולם) ולגם ממנה בשלווה, כך שאין ספק שקצף בירה ולא ריר היה החומר הלבנוני שביעבע על שפתיו בזמן שצפה בארטיסטית התורנית, שפיזזה על הבמה החפה מעמוד בעוד שדיה המשיים ניתרו בגמישות אלסטית של נעורים וחמוקיה המבהיקים התנועעו במסתוריות דלת קמטים ועכוזה המוצק, המתגרה, המזמין, התרברב בחלקלקותו הבלתי מושגת, בזמן שבין פלחיו הנשגבים התגלה אור הקדומים הזהוב של….

אבל רגע, אני סוטה… איפה הייתי?

אה, כן: הארות גדולות.

הארה גדולה מהסוג המתואר למעלה (לא בין הפלחים; יותר למעלה. לא! לא בשדיים המשיים – עוד יותר למעלה!) פקדה אותי תוך כדי נסיעה שגרתית באחד מימי שבוע זה, כשלוחית הרישוי של הרכב לפניי הכריזה: "כל 7 שניות נמכרת שברולט בעולם".

מובן מאליו שכבר ראיתי את ההצהרה הזאת לפחות אלף פעמים, ואולי אפילו 86,400 פעמים, כפי שיתבהר, אבל הפעם היא הפיחה חמצן בגחלים הכחושים של סקרנותי הפובליציסטית, וגרמה לי לשאול את עצמי את השאלה שכל עיתונאי חייב לשאול את עצמו: האם זה נכון, ומה אני יכול להרוויח מזה?**

שלפתי את האָבָּקוּס (לא, אין פה רמיזה מגונה) והתחלתי לחשב.

ביממה יש 60 כפול 60 כפול 24 שניות, שזה 86,400 שניות.

אם מחלקים את זה ל-7, התוצאה היא 12,342.85. זה מספר מכוניות השברולט שנמכרות בעולם מדי יום. מה שרק אומר שבכל יום ויומו נולד אומלל חדש שמוציא את מיטב כספו ומקבל בתמורה 0.85 שברולט, אבל זה כבר נושא לתחקיר אחר.

הלאה. נכפיל את התוצאה הזאת בימי השנה, ונגלה שמדי שנה נמכרות 4,505,140.25 מכוניות שברולט!***

מדי עשור, 45 מיליון ועודף; מדי מאה שנה, 450 מיליון שברולט. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את השברולט שנמכרו חמישים שנה אחורה, את השברולט שנמכרות ביד שנייה ושבעליהם קונים לאחר מכן שברולט חדשה מאחר שנשבעו שזאת המכונית הטובה בעולם, את הגידול האקספוננטי (שפיר, אל דאגה) בביקוש לשברולט בגלל ההתנהגות העדרית של האדם ובגלל הכתבה הפרסומית הזאת (זה מה שאני מרוויח מהסיפור), את היעלמותם מהנוף של יצרני רכב אחרים, ומהר מאוד תגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שבעוד מאתיים שנה לכל היותר, כמעט כל אדם בעל רישיון נהיגה על פני כדור הארץ ינהג בשברולט, ורק פשוטי העם יסעו במרצדס. כלומר באוטובוס.

בהערת שוליים דקדקנית, בחישוב אוכלוסיית העולם העתידית ניתן יהיה להחסיר את אותו גולם שנתי ששילם ממיטב כספו וקיבל 0.25 מכונית, שכן הוא בוודאי שם קץ לחייו, וזה רק מובן. וגם זניח.

החדשות הבאמת טובות: הביקוש העצום לשברולט ייצור כמות בלתי נתפסת של מקומות עבודה, ויש להניח שכול אוכלוסיית העולם (חוץ מנהגי האוטובוס) תעבוד במפעלי שברולט או בלוויינים שלה, מבלי להחשיב את קומץ האנשים שממילא אינם נחוצים או תורמים לחברה ואינם כשירים לעבודה, כגון הכדורגלנים, הדוגמניות, מנהלי הבנקים ודוברי צה"ל.

 א"א

* אני ממש לא בטוח שניתן להצמיד את המילים "פונקציה" ו"שימושית"

** אולי אלה שתי שאלות; אני אשאל

*** אם השנה מעוברת, ואחרי טיפולי פוריות, לא ניתן לשער

לא בלי קינדֶלי

Wrongfully_Accused

זה היה האיש בעל הזרוע האחת!

בסוף השבוע האחרון גמרתי לקרוא בפעם השלישית בחיי את "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. למרות שמאוד נהניתי בפעמיים הקודמות, החוויה הייתה מענגת יותר ממה שציפיתי, והספר נשאר מצחיק ומחריד וקצבי ומודרני ומרתק. פה ושם היו נגיעות מכבידות של שוביניזם גברי, אבל זה מובן גם לאור העובדה שעברו כמה וכמה עשורים מאז הכתיבה וההתרחשות, וגם אם לוקחים בחשבון שאולי אפילו אז המטרה הייתה להאיר התנהגויות כאלה.

אולי.

היו פרטים שזכרתי ממש טוב, כמו המסע של יוסריאן בגיהינום, האיטלקי הזקן שמסביר למה בני עמו תמיד מנצחים, צמר הגפן מצופה השוקולד וכן הלאה, ולעומת זאת דברים נהדרים אחרים שפרחו מזיכרוני. אני יודע שאם אקים להקת רוק, היא תיקרא "הזונה של נייטלי".

בפרק האחרון יוסריאן עורק, בורח לשוודיה, וחשבתי לעצמי שאם הייתי כותב ספר המשך, הוא היה מקים את איקאה, ומבסס את עקרונות ("פילוסופיית") החברה על ההיגיון המעוות/צלול-כבדולח שלו. אלא שהלר כבר כתב ספר המשך, "זמן סגירה",  שאמנם קראתי, אבל לא זכור לי דבר ממנו. בקרוב אשוב אליו.

כמו את הרוב המוחלט של הספרים שקראתי בשנים האחרונות, גם את זה קראתי בקינדל, שהוא אחד משני החפצים האהובים עליי בעולם, לצד הפטפון.

***

ביום ראשון, בשש וחצי בבוקר, מישהו דפק על דלתי.

ודפק שוב.

ואז צלצל.

קיללתי את איקאה (ואולי גם את הבעלים, יוסריאן) – המובילים שלהם כבר העירו אותי בשש וחצי ביום שישי, כדי להודיע שהם בדרך. חשבתי שעכשיו אלה המרכיבים שלהם, שברוב חוצפה אפילו לא צלצלו לפני!

לא פותח! אמרתי לעצמי בעצבים שאני לא פותח את הדלת, בעיקרון, אבל הדפיקות והצלצולים המשיכו, אז יצאתי מהמיטה.

מי זה?

משטרה.

???

***

עברתי לדירה חדשה, על הדלת אין עדיין שלט, אז זאת בוודאי טעות. פתחתי להם, אחד מהם הראה לי תעודה מזהה ואחרי שהכנסתי אותם הציגו צו חיפוש – על שמי. חתום על ידי שופטת ששמה לא יוזכר כאן מטעמי צנעת הפרט. עם מספר תעודת הזיהוי שלי.

ישנוני ומשועשע הנחתי להם לעשות את זממם בדירה שלי. הם היו מנומסים, קורקטיים, חיטטו קצת פה, קצת שם, שאלו כמה שאלות, בינתיים השתנתי וצחצחתי שיניים והכנתי לעצמי אספרסו (מנומס, הצעתי גם להם, אבל סירבו), והרגעתי במידה חלקית של הצלחה את שלוש הבנות, שהגיחו בהדרגה מהחדרים.

שני הבלשים לקחו איתם בצו בית משפט שני מחשבים, שני דיסקים קשיחים חיצוניים, דיסק און קי, מכשיר הקלטה דיגיטלי שעוד לא למדתי להפעיל, ואזיקים בעלי ערך סנטימנטלי. למעשה, זה החפץ השלישי האהוב עליי אחרי הקינדל והפטפון. בניגוד לשניים הראשונים, באזיקים מעולם לא עשיתי שימוש. הדבר שהכי שימח אותי היה שהם לא גילו עניין בקינדל.

הם שאלו אם יש לי בשבילם שקית, ובתגובה אמרתי להם שידעתי שהיה שווה לשלם שלושה שקלים על שקית של איקאה. בתי הבכורה תהתה מאוחר יותר כיצד ייתכן שהם באים להחרים מיטלטלין ולא מביאים איתם איזה מִזְוָד.

מה בדיוק אתם מחפשים? שאלתי.

הכול יוסבר לך בתחנה.

חישבתי שהשעה כל כך מוקדמת, שהטיול הזה לא יפגום לי בסדר היום. אז מילא, נחכה בסבלנות לשמוע איפה הטעות.

נפרדתי מהבנות הנחרדות בחיוך והתלוויתי אל השניים החוצה. אל המכונית שלי. ערכו בה חיפוש קצר, שאלו קצת שאלות, לא הניחו לי לקחת איתי ספר של דייב בארי שאני קורא בים. "שלא יגידו שתפסנו לך את זה", הסביר אחד מהם. הרצון לקחת ספר היה בחלקו מחווה ל"מרק ברווז" של האחים מרקס: כשנועלים את גראוצ'ו בשירותים הוא נאבק מעט בדלת ואז נכנע לגורלו וקורא: "לפחות תזרקו לי ספר". אומרים שלא היה ספר שגראוצ'ו לא קרא.

[וורד לא מסמן קו אדום מתחת לגראוצ'ו!!!]

נכנסנו לרכב שלהם ונסענו לתחנה. המיזוג עבד, ובאופן הכי חולני שיש, המוח שלי התחיל לזמזם "לטיול יצאנו, כלנית מצאנו…" זה מה שעובר בראש לבנאדם בדרך לחקירה? כן, בעיקר אם ישן שעות ספורות והשפעת האלכוהול עוד לא פגה.

***

חניון המשטרה חם ודחוס ונטול אוויר כבר בשבע בבוקר. יש שם המון כיסאות מיותמים שנראו לי כשירים לחלוטין, ומעט מאוד מקום פנוי לחנות בו. עלינו לקומה שמונה, הונאה חוף. שם כנראה חקרו בזמנו את קליגולה, אחרי שגנב צדפים לנפטון.

הייתי שליו לחלוטין, כי ידעתי שלא עשיתי שום דבר פלילי. ניחושים? טעות מוחלטת, אי הבנה שקשורה לפייסבוק, אשת שוטר שבעלה מנסה להפליל אותי, תאום מרושע, הם ראו את ההופעה שלי, נתקלו בטיוטה של ספרי "הייתה לי יד בדוור – זכרונותיה של דומינטריקס". לך תדע.

הופקדתי בידיו של אחד א', ששוב, מטעמי שמירה על פרטיות לא אסגיר את שמו, שגילה לי סופסוף שמדובר בחשד להטרדה מינית.

באינטרנט.

של קטינים.

אם עד עכשיו הייתי משועשע, בשלב הזה כבר פרצתי בצחוק (באינטרנט?! מצאו מי).

הבחור, שבוודאי צעיר ממני בשני עשורים ועשה קורס של 110 שעות, אמר שכבר ראה אנשים צוחקים לשמע האשמות, ושזה לא נגד החוק להימשך לגברים, ושעד כה הם צדקו בכול. נדמה לי שהוא לא הצליח לקרוא אותי, אולי גם בגלל ששילבתי רגל על רגל, והיה שלב שהוא תקע בי מבט תוהה והישרתי אליו עיניים א-לה לארי דייויד.

הייתה מחשבה טורדנית שלא הרפתה ממני לאורך כל התשאול, שהיה "לא חקירה תחת אזהרה": אולי אשאל אם יש לו סוללה חדשה, ואז אתקן ואכוון את שעון הקיר שלו, שעמד מלכת. במשרד ליד, לעומת זאת, לשעון הקיר כלל לא היו מחוגים ממשיים, רק כאלה שצוירו בטוש ירוק. אולי הסתתרה שם איזו אמירה על הזמן ועל עבודת החוק. במשרד ההוא גם הראו לי את ההצהרה המודפסת שלי, ובשלב הזה כבר הרגשתי ממש לא נוח: אני לא מתנסח ככה; זה ייצוג לא הולם שלי, מעוות. זה כמו לקרוא לי פדופיל – זה פשוט לא אני.

פּדופיל… היש משהו נתעב מזה? אולי טוקבקיסטים בתשלום, כי להם אין תירוץ פסיכולוגי. החשד המופרך דבק בי כמו צואת כלבים לסוליית נעלי בובה, ובמעלית (אחרי כשעתיים המתנה הוחזר לי הטלפון שלי ונסעתי הביתה) הבטתי בעצמי בחשד במראה – באמת יש משהו סוטה בפרצוף הזה.

***

ביום המחרת הוחזר לי המחשב הנייד, כלי העבודה שלי.

מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, בין השאר בגלל שחברת הוט לא מתלהבת לנתק אותך כשאתה מבקש להתנתק, הם צדקו בנוגע לכתובת האיי-פי, רק טעו בנוגע למיקום הפיזי שלה (לא אצלי בבית), למי שהשתמש בה (לא אני וגם לא מי שגר בבית השני), בזה שבאו אליי הביתה, בזה שלא ערכו בדיקה מקדימה לבדוק אם החשד בכלל מתקרב להיות סביר, בזה שחיסלו לי יום עבודה, והשופטת טעתה בכך שחתמה בקלילות על צו החיפוש והחיטוט בחיי עקב איזו אמתלה קלושה כהגיג של כדורגלן.

שמעתי שעכשיו כבר יש להם קצה חוט. נכון, כדי להגיע אליו הם היו צריכים למשוך לי בחבל, אבל אני מוכן לרשום את זה כתרומתי הצנועה להשלטת החוק בישראל.

א"א

יהיה בסדר - לא צריך הגהה או שכתוב. פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

יהיה בסדר – לא צריך הגהה או שכתוב.
פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.

עוטף עזה – סקיצה ראשונה לפיילוט לסדרת טלויזיה

 

פרק 1. החוליה החלשה

שירות התעסוקה. צילום: א"אהמסך שחור. צליל של צפירת הרגעה. פיידאין – צופר ממלא את המסך. עם היחלשות הצפירה המצלמה מנמיכה במורד העמוד, שמלא גרפיטי בערבית. כשהמצלמה מגיעה למטה היא מתחילה להתרחק לאחור ומגלה עיי הריסות. חוץ. בוקר. עזה. היללה חדלה. אבק מיתמר. מתוך בניינים שעדיין נותרו עומדים מגיחים עשרות אנשים עזתים – גברים, נשים, ילדים. הם מביטים סביבם המומים, מנסים לעכל את הנזק הבלתי נתפס. צליל של רוח חלשה בלבד, מעט מילמולים. מישהו מצביע שמאלה, וכולם מפנים את מבטם לכיוון בהדרגה, בקצב מתון. המצלמה נעה לעבר המקום אליו מצביע הנער, בתנועה סיבובית, על מקומה.

לעין נגלים כמה עשרות אוטובוסים חונים, ומסביבם מאות, אולי אלפי אנשים, שנראים כפליטים – מאובקים גם הם, מחזיקים בידיהם ילדים, שמיכות, תרמילים, צילומים, כלי נגינה, דברים בעלי ערך רגשי ותועלתי שנאספו בחופזה כשגורשו מבתיהם.

הם נטולי תנועה. הדממה נמשכת עוד כמה רגעים בזמן שהמצלמה חותכת בין זוגות עיניים משני הצדדים בקלוז-אפ מופרז א-לה-ליאונה. קאט אל גבר שעומד בחזית הקבוצה העזתית.

גבר
(בערבית) מה זה? מי אתם?!

קאט אל אישה שעומדת בחזית אספסוף הפליטים.

אישה
ישראלים. יהודים שמאלניים. שלחו אותנו לכאן.

מעבר חד באווירה. חדר אוכל בקיבוץ בעוטף עזה. אנשים ישובים אל שולחנות האוכל, הכול נקי, מבהיק מניאון, סטרילי עד חוסר תיאבון. קרקושים ופטפוטים ממלאים את האוויר. ברקע מתנגנת מוזיקת מעליות; אנחנו מקווים שזה לא קני ג'י. המצלמה סוקרת את הנקהלים, שאינם ממלאים את החלל. זום-אין על רפי, 41, שמוזג לעצמו קפה נמס עם חלב מקנקן זכוכית ואז שולח יד אל שקיות הסוכר שעומדות במתקן ייעודי. קאט אל אשר, 52, רם-קול, שזוף, יושב מול רפי בשולחן.

אשר
אני במקומך לא הייתי עושה את זה.

רפי
קטע דיאטטי? זה לא טעים בלי סוכר.

אשר
זה לא טעים גם עם סוכר, אבל לא זה העניין. אני מדבר על סרטן המלצריות.

רפי
על מה?!

אשר
יש לי תיאוריה כזאת, שלדעתי היא די מבוססת. שמת לב שאחוז חולי הסרטן רק הולך וגודל, וכולם מאשימים את החיים המודרניים, את זיהום האוויר, את האוכל המעובד, את הנפש, את המונוסודיום גלוטמט, את הסיגריות, הכימיקלים, את ראש הממשלה, שר האוצר, הריסוס, החלב, הבשר, כל החשודים השליפים? אז זהו, אני יודע שהכול בגלל המלצריות!

רפי
מה, הסרטן?

אשר
בדיוק! טוב, זה לא רק המלצריות, אני מתייחס לתופעה באופן גנרי, אבל הן האחראיות העיקריות. תחשוב רגע על בתי קפה. מה תמיד עומד על השולחן, בכל מצב? (רפי נראה מבולבל, חסר כיוון, אבל אשר ממילא לא מחכה לתשובה) בדיוק – המתקן של הסוכר. ומה המלצריות תמיד עושות כשכבר אין שום דבר על השולחן חוץ מהמעמד של הסוכר?! (שוב) בדיוק – מנקות את השולחן עם ספריי. מנקות את השולחן עם ספריי שכולו כימיקלים, בענני ענק, עוברות על השולחן עם מטלית, אבל איפה כל החרא הכימי הזה נספג בינתיים? בדיוק – בשקיות הקטנות של הסוכר והסוכרזית והאספירין והסטיביה והסוכרזית וכל השאר.

רפי
אספירין?!

אשר
לא משנה כרגע, העיקר הכוונה. מה שזה לא יהיה שיש בשקיות הקטנות הנתעבות האלה. ואז מי בא לבית הקפה? אתה! ומה אתה עושה? מתיישב כמו פריץ, שופך את הרעל הזה לתוך הקפה שלך, ואז מתפלא שאחרי כמה שנים כאלה אתה מוצא את עצמך במחלקה האונקולוגית!

רפי
אני לא יושב בבתי קפה.

אשר
מה זה משנה? מה זה משנה?! פה לא עושים את זה? לא עושים את זה בכל מקום שמגישים בו משקאות חמים? תחבר את הכול ביחד, ותבין שמיליוני אנשים שותים מדי יום נוזלים עם חומרי ניקוי מסרטנים, והנה: איפה שאתה לא מסתכל, ט-דאח – סרטן המלצריות!

רפי
אתה מטורף. אני לא מבין איך נותנים לך לנהל את המשחטה.

אשר
מטורף או לא, עד שלא ימוגרו כל המלצריות המרססות בעולם, אנשים ימשיכו לחלות ולמות. מה שמזכיר לי: מי בתורנות כלים היום? מאז הנטישה הגדולה יש לנו בעיה של כוח אדם, ולי יש פטור בגלל הגיל. ובגלל שהסירים הגדולים מזכירים לי את הסילו שאורי מת בתוכו. אורי! כמה אהבתי אותו! לפני שמת, כמובן. כל כך צעיר שאפילו לא היה לו המזל לחיות מספיק כדי למות מסרטן מלצריות.

רפי
אתה בטוח שאתה לא גונב שקיות סוכר הביתה? נראה לי שהכימיקלים דפקו לך את המוח.

אשר
רפי, שתבלע אותי האדמה אם…

האדמה בולעת אותו.

שלושת חבריו לשולחן ממהרים להיעמד מסביב לבור שנפער ברצפת חדר האוכל.

רפי
אשר, מה קורה? אתה בסדר?

אשר
(מתוך הבור החשוך) בסדר, בסדר, תן יד.

רפי ועוד קיבוצניק מושכים את אשר החוצה. הוא נעמד לידם וחובט באבק שדבק בבגדיו. הם שומעים קול מתוך הבור.

קול מתוך הבור
(מבטא ערבי קל) הו, היי, יהוד, תעזרו לצאת מפה!

הארבעה מביטים לתוך הבור.

רפי
מי זה?

קול מתוך הבור
הנה, תעזור לי עם זה.

מתוך הבור מגיח אר-פי-ג'י שרפי מרים ומניח בצד. לאחר מכן מזדקר משם קלצ'ניקוב שחבר קיבוץ אחר מושך החוצה ומניח בצד. יד נשלחת החוצה. אשר אוחז בה ומסייע לאיש בבור לעלות החוצה. ההוא יוצא מהבור מתנשף, עליז למראה, שאנן. הוא לובש אפוד עמוס ברימונים ובמחסניות.

האיש שיצא מהבור
תקשיבו, חברים, אני ממש לא ממליץ על זה למי שסובל מקלאוסטרופוביה. זה היה קטע לגמרי לא נעים. נמוך ואין אוויר ואתה מת לצאת משם כמה מהר שרק אפשר.

רפי
אתה לא מהתחזוקה, נכון?

האיש שיצא מהבור
לא, לא, אני לא מפה – מעזה, חמאס. סיירת המנהרות. החברים שלי כבר יוצאים (צועק מילות דירבון זעופות לתוך הבור. בערבית. מושיט יד לרפי). נעים מאוד, היסטמין.

כותרות פתיחה על רקע "לפתח הר הגעש" של דני ליטני. מבט מלמעלה: לכל אורך הקטע רואים עוד ועוד לוחמים ונשקים מגיחים מתוך הבור. בסוף נראה רק הבור הפתוח, ריק. זום-אין. המוזיקה מתפוגגת. זום-אאוט. ומתחלפת בצרחה אנושית שדי מזכירה את הצפירה בהתחלה. המצלמה מתרחקת "מתוך" גרון של עזתית קשישה צורחת בזעם. מדיום-שוט.

עזתית קשישה
(בערבית) לכו מפה! תסתלקו! כלבים! תחזרו למדינה שלכם!

פליט
לא יפה לקרוא לנו כלבים. חוץ מזה, זאת סוגנות!

עזתית קשישה
על מה הוא מדבר?!

אישה
אף אחד לא יודע. מג'נון.

פליט מביט עליה בתרעומת.

אבל תעזבי אותו. העיקר זה שאנחנו פה, שהגענו. אפשר להתחיל לחיות ביחד.

גבר
מה לחיות ביחד? זה מקום למות בו, לא לחיות. מה אתם רוצים מאתנו? מאיפה הגעתם? תלכו בחזרה. תנו לנו קצת שקט. תעופו מפה.

אישה
איזה מין יחס זה? איזה דיבור? מה קרה להכנסת האורחים הנודעת שלכם?!

גבר
הכנסת אורחים? הכנסת אורחים?! תגידי לי, יא לאנס ארמסטרונג ממין נקבה, לאן בדיוק נכניס אתכם, הו אורחים רמי מעלה, פּאדישָׁאח אחד-אחד? לאיפה בדיוק? (הוא מחווה מסביב) לחורים שמתוכם זחלנו הרגע? תביטי על כל זה. אתם עוללתם את זה, אתם!

פליט
סליחה, אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם: אני שיניתי את תמונת הפרופיל שלי ל"לא בשמי"!

אישה
כן, כולנו היינו נגד זה, ובגלל זה שלחו אותנו לכאן. אנחנו התנגדנו נחרצות! פתחנו קבוצות מחאה! כתבנו לשר המשפטים! העלינו צילומים וסרטונים! עצומות! אנחנו ועוד עשרות אלפים כמונו…"

גבר
(מבוהל) עשרות אלפים?! וכולם בדרך לפה?!! (מתחיל להתפלל)

אישה
…זה בסדר, את הרוב לא איתרו … עשרות אלפים כמונו התנגדו לכל צעד ושעל שהממשלה כפתה עלינו!

גבר
התנגדתם, אה? כפתה, מה?! אז תגידי לי בטובך, אם הייתם כאלה אומללים, למה לא התקוממתם? למה לא הפלתם את המשלה? למה לא נלחמתם בה?! לא התמרדתם!

פליט
אני דווקא העליתי פוסט…

גבר
(מיואש) מה?! מה נעשה עם המטורללים האלה אללה?

חדר האוכל בקיבוץ.

דממה מתוחה. חברי הקיבוץ וחוליית החמאס הגדולה עומדים בשתי קבוצות וסוקרים אחד את השני.

רפי
רגע, באתם להרוג אותנו?

היסטמין
להרוג? מה פתאום להרוג. מה אנחנו נראים לכם ברברים? יצאו לנו דרך האף כל ההרג והמלחמות והשנאה. הצטרפנו לחמאס רק כדי שנוכל לברוח מעזה דרך המנהרות.

רפי
(בהקלה מתונה) אז למה כל הארסנל הזה?

היסטמין
לא מבין בכדורגל.

רפי
הכוונה לכל כלי הנשק האלה. אתם צבא קטן.

היסטמין
מה, נשאיר את זה מאחור? חתמנו על זה בנשקייה, אז כבר לקחנו איתנו. ואל תשכח שזה המזרח התיכון, והכול יכול לקרות פה. האזור הזה חבית חומר נפץ. פצצה מתקתקת. שכונה.

רפי
מה שנכון נכון.

אשר
איפה הנשים?

היסטמין
איזה נשים?

אשר
אתה רוצה להגיד שלא הבאתם איתכם נשים?

היסטמין
עד כאן! אל תקרא לי אחי ואל תפנטז על אחותי! הנשים שלנו נשארו בבית, רחוק מהפיתוי. לפתח חטאת רובץ ואליך (מצביע בהאשמה על אשר) תשוקתו! הנשים שלנו – מחוץ לתחום.

אשר
כל החרא. קודם הפסיקו להגיע המתנדבות השוודיות, שהמדינה שלהן התמלאה במהגרים איסלאמיים, ועכשיו אלה מגיעים בלי נשים. (בפומפוזיות) חברים, אלה ימיה האחרונים של התנועה הקיבוצית! (להיסטמין, בסוג של השלמה) טוב, אתם כבר פה, עובדה מוגמרת. מה נעשה איתכם? מה אתם יודעים לעשות?

היסטמין
חקלאות. כולנו ספצים. ואם תרצו אנחנו יכולים לחפור מנהרה לקיבוץ השכן ולהבריח משם מזון ומצרכים. או נשים!

 אשר
נשים? איך אתה מעז?! (מתקרב אליו ולוחש באוזנו) נדבר על זה אחרי זה. (בקול רם) בחקלאות אתם עדיין תקועים בעידן הטרסות ואנחנו עברנו למיחשוב, מנהרות אנחנו לא צריכים (קורץ אליו), אבל מאז הנטישה הגדולה אין לנו מי שיעשה תורנות כלים.

היסטמין
וואלה יופי, יהודי טיפוסי – רואה ערבי רואה עובד מטבח.

אשר
בקיבוץ אין מעמדות, ועובד מטבח אינו נחות וגם לא משתכר יותר או פחות מכל אחד אחר. ובכל מקרה מדובר בתורנות. זה לא על בסיס יומי. מעבר לזה גם תעבדו במשק, ותהפכו לחברי קיבוץ מן המניין.

קול מחוץ למסך
לא לא לא! סליחה! חברים!

כולם מביטים לפינת חדר האוכל. הקול שייך למישקה, 81, היחיד שנותר לשבת.

מישקה
אף אחד לא מתקבל כחבר מן המניין סתם ככה, בלי ועדת קבלה ותקופת ניסיון, הכשרה, הצבעה דמוק… כלומר סוציאליסטית! היה אמנם המקרה החריג של משפחת בורנשטיין, ב-1977, אבל יש לזכור את הנסיבות המיוחדות. אבל, אלביס מת והזמנים השתנו. החבר'ה האלה יהיו על תקן תושבי חוץ, ובמידה ויעמדו בדרישות… שנייה… כל כלי הנשק האלה… זה יכול להועיל. הרי חווינו מצוקה נוראה מאז הנטישה הגדולה, וכוח האדם שלנו התדלדל דרמטית. בנוסף, הצבא הפסיק לשמור על הישוב, ונותרנו חשופים. אם תסכימו להיות חוליית האבטחה של הקיבוץ, נוכל לארגן הליך קבלה מזורז, ועוד לפני שתספיקו להגיד "הקש בגג" תהפכו לחברים מן המניין! אז… מה אתם אומרים? האם תהיו לנו חוליית אבטחה?

היסטמין
רגע, רק רגע… איפה המילכוד? מפני מה ומי אנחנו צריכים לשמור עליכם?

מישקה
מפני טרוריסטים, כמובן! מפני החמאס ימח שמו! אלה חופרים מנהרות יומם וליל ועשויים לצוץ לך בכל רגע ובכול מקום, אפילו בחדר האוכל! אז, אני רוצה לשמוע, האם אתם מוכנים להיות חוליית האבטחה שלנו? עצמנו ובשרנו! מושיעינו ומצילינו?

חוליית החמאס
(נלהבים) בדם, באש, את החמאס נגרש! בדם, באש, את החמאס נגרש! בדם, באש, את החמאס נגרש!

היסטמין
בסטה! כל הקטע הסוציאליסטי הזה חשוד בעיניי. כמה מקבלים לשעה? יש משכורת שלוש-עשרה? ביגוד? אש"ל? הפרשות? ביטוח מנהלים? החזרי נסיעות? לי זה מריח ממש חשוד. משהו רקוב בסוחר מוונציה.

אשר
תגיד לי, יא היסטמין, אחי, למה אתה חייב להיות כזה אנטי?!

 

ארז אשרוב

יום כפירות

photo

על הבר באגאדיר, צופה בכמה נשים שלעולם לא יהיו לי.

הן צעירות מדי, יפות מדי, יקרות מדי, ובכל מקרה אני אוהב אחרת.

שבת בצהריים, צהרי שבת, אבל אני לבד על הבר ו… טוב, יש אחרים על הבר, זוגות ומשפחות, אבל אני לבדי.

אני לבד על הבר בשעת שבת צהריים ומותר להשתעשע באפשרויות בלתי אפשריות.

יש את המלצרית מאחורי הבר, ברונזה אלדורדו, מקועקעת, לגמרי לא לטעמי ובד בבד פנטזיה בלתי מושגת.

הרווח הזה שנפער בין הג'ינס הקצרים לגומה של עמוד השדרה; זה לא פרט קטן, אבל אלוהים מצוי בו. הסט מבטך!

אז ממהר לחסל אספרסו כפול בכוס זכוכית שבורת-שוליים ואחריו שליש וייהנשטפאן, במטרה הנחושה לחדד את העירנות ואז מיד להרדים אותה.

ויש את המלצרית האחרת, שנעה מאחוריי בחצאי עיגול, תמירה ורזה ובלונדינית וארוכת שיער, פסל כנעני, ואני יכול להישבע שהיא מגניבה אליי מבטים, אבל יש לזכור שכבר נשבעתי כל מיני דברים משונים, כמו אמונים. התמירה קרובה אליי בגיל יותר מהברונזה, אבל יש לי הרושם שלשתיהן אני אצטרך לעזור עם שיעורי הבית.

התמירה קולעת לטעמי זריקת עונשין, אבל איכשהו אני יותר נמשך לברונזה.

זקן, תמשיך לפנטז.

מה אני עושה פה בכלל? למה הזמנתי המבורגר?! אני אמור להיות צמחוני!

נדמה לי ששתיהן נמשכות אליי.

ההמבורגר מתעכב.

משמאל מתיישבת משפחה – אבא-אמא-ילד-ילדה. הילד קצוץ-שיער וצמוד-אייפד-מיני. הגבר קירח גנרי. לאישה הנעימה למראה יש שעון ענקי על היד ומשקפי שמש גדולים מדי. חבל – העיניים היפות שלה מצדיקות משהו צר יותר. עוד חודשיים אימונים אגיע לרוחב הזרועות שלה. הילדה שלהם נודניקית חמודה.

לימיני מתיישב זוג בסביבות… הם פחות מבוגרים ממה שמרמזת החזות הכמושה שלהם. הגבר נראה כמו מישהו שלא הכניס ירק לפה מאז שהצפדינה יצאה מהאופנה. הוא חיוור כמו המוות ביום שבו המוות התבשר שמישהו מקרובי המשפחה האהובים עליו מת. על פרק כף היד השמאלית הגרומה הלבנוּנית שלו יש שעון בגודל של הביג בן. הוא יכול להיות שידוך מעולה לבלונדינית משמאל; הם רק צריכים לאפס שענים.

רק שהיא נשואה.

ברונזה, שאני כבר מאוהב בה, מתנצלת על העיכוב ומציעה לי צ'ייסר על חשבון הבית.

אני נראה לך אלכוהוליסט?! אני מתרעם, ועונה בחיוב על הצ'ייסר ומזמין עוד שליש.

שותה את הוויסקי, לוגם מהבירה, האלכוהול מרכך את ארשת היגון הקיומית שלי, טחנות הרוח זוכות להפסקת אש הומניטרית. ההמבורגר מגיע. מזגג אותו בכיפת ברזל של רוטב חריף, ומנקד את הפירה הגאוני בטבסקו.

איזו כמות צנועה של פטריות! זה היה שווה כל אחד מהשקלים ששילמתי על התוספת הזאת, במיוחד את הראשון.

תוך כדי אכילה אני נתקף חרדה: מתי היא תשאל אותי אם הכול בסדר? זה תמיד מגיע תוך כדי לעיסה.

ועוד נחרד: אני לא צמחוני?!

הברונזה הקדושה לא שואלת את השאלה המבזה, אבל עמיתה כן. אני מהמהם מהנהן אליו מבין שיניים נוגסות.

טעים? היא שואלת.

מגבון? הוא שואל.

כן אני עונה לה לא אני עונה לו. מגבון? הבאתי תינוק צואֶה?!

הברונזה האלוהית שקלטה שאני בכלל לא אלכוהוליסט עושה איתי לחיים עם הכוס שלה.

יש לי סיכוי!

שכח מזה, זקן מטומטם. תחזור הביתה להירדם מול ערוץ ההיסטוריה, לפני שתגיע התלונה על ההטרדה המינית.

היא מגישה לי תפריט קינוחים. אני לא איש של מתוקים, מתוקה. "שכבות של עוגיות חמאס"?! השתגעתם?! אה, עוגיות חמאה… תפריטים צריכים לגלות יותר רגישות בימינו.

בניגוד אלינו.

הגיע הזמן שאשלם על חטאיי, אני אומר.

היא מחייכת. רשמו לפניכם – היא מחייכת. שקוף שיש לי סיכוי.

בלי לשאול שאלות מיותרות היא פותחת שקיק ומקוויצ'ה לעברי מגבון חמים ולימוני.

אני מושך אותו החוצה, בגלל שזאת היא, בגלל שזה מצחיק, בגלל שיש בינינו את ההדהוד הזה. אני מחייך אליה, בתקווה שאין לי חסה בין השיניים. למזלי הם היו נדיבים עם שערות החסה כמו עם הפטריות.

היא מביאה את החשבון על מלבן מתכתי ואני משלם במזומן ומשאיר טיפ מופרז ואז מדלג בקלילות סחוסית מקרטעת החוצה משם ואל המכונית, ומשאיר אותן לפנטז עליי.

אבל רגע, אני לא צמחוני?!

א"א

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 48 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: