שיר מולדת

*

 

מולדתי החמיצה -

ריבוי האפים המעוקמים אינו מפליא.

לפידים חשוכים של גזענות רצים באמוק ברחובות

מעלים עשן שחור של גומי נשרף

מבטם מוטרף ואמונתם עיוורת, משוחררת-נצרה.

 

מולדתי החמיצה –

קרום צהוב מצחין של שטנץ צעקות

כיסה על הלובן, חנק את התְּכוֹל,

אטם לב ושכל נתיניה.

 

הדמי-קרטיה היחידה במזרח התיכון

החמיצה הזדמנותה להפוך ליהלום.

נותרה אבן חן עכורה, חיקוי זול,

ארץ על פֶּחָמָהּ וחמתהּ השפוכה,

סוסה אצילה מנווטת-עגלונים אומני ליסטין וליבוי.

 

מולדתי החמיצה –

טעם רע ובטן מתהפכת ושכול-קרביים.

איפה הפלא?

 

א"א

אבנים וגלגולים בפארק הירקון

*

זהו סיפור אמתי
האירועים המתוארים התרחשו בישראל ב-2014
לבקשת אלה ששרדו, השמות שונו
מתוך כבוד למתים, השאר יסופר בדיוק כפי שהתרחש

אנחנו חמישה בג'יפ, ארבעה לפני שנשל נכנס. הוא האחרון שאנחנו אוספים, מדירת החדר שלו ברחוב מעברות, והוא נראה כמו על סמי מרץ. לא יודע מרגוע. הוא מחזיק סט של משהו שנראה כמו ערכה לניפוח צמיגים מפונצ'רים. בהמשך יסתבר שזה רק מטען לטלפון שלו. מתחת לזרוע יש לו קופסת שחמט מתקפלת.
"תעצור לי אצל פוקסי", הוא צועק בבהילות לטלבי, שנוהג. "כאן!"
טלבי עוצר.
נשל נכנס לקיוסק, קונה ניירות גלגול, חוזר לג'יפ ופותח את קופסת השחמט על ברכיו. בפנים אין מלך, מלכה, פיון או צריח, רק מיני מינים של טבק וזרעים ועלים וגושים חומים. הוא מתחיל לגלגל ג'וינטים. אנחנו בתחילת הנסיעה, בירידות התלולות והעקלקלות של פרויד, כך שהמלאכה שלו לא קלה. אבל הוא להוט, העסק בהול, זה הכרחי, קיומי, חיוני, מהותי, שהוא יגלגל את הג'וינטים שלו כבר עכשיו. למרות שיש נסיעה של שעה לפחות במישור, וצפויים פקקים.
האיש הוא הקספרוב של הסמים הקלים. יתר מדויק, שילוב של קספרוב וג'רי לואיס. לאורך שבעים קילומטר הוא מצליח לגלגל ארבעה, אולי חמישה ג'וינטים. המרפק שלו ננעץ לתוכי ללא הרף כשהוא מפיל סיגריה מגולגלת, מפיל סיגריה לא מגולגלת, מפיל את הנייר, מגלגל, ממלמל, מפלבל, מרים, מגשש, מחפש.
מימיני יושב שגריר איטליה בישראל, שמביט עליי בתמיהה, טוען שאני דומה לראש ממשלת צרפת, ואז נרדם.
טלבי הצליח לשכנע את השגריר לבוא אתנו, כי טלבי מסוגל להצליח לשכנע כל אדם חי לעשות כל דבר שלא יעלה על הדעת, גם אם הדבר שלא יעלה על הדעת יגרום לאדם החי המדובר לחזור הביתה מת. הוא מסוגל לשכנע כומר קתולי לבצע מעשה מגונה בנער מקהלה! טוב, אולי זאת לא הדוגמה הכי טובה (למרות שבמו עיניי ראיתי אותו עושה את זה פעם), אבל יש לו את הקסם הזה, ידו בכל, הוא מכיר את כולם, ואיתרע מזלו של השגריר האיטלקי שטלבי פגש בו בצהרי אותו יום גורלי כשבכיסו כרטיס מיותר להופעה.
במושב הנוסע, לשמאלו של טלבי, כמו תמיד, נוסעת עורכת הדין הצמודה שלו, עמיתתי המלומדת מלכה אבין. היא נמצאת שם כדי להוציא את טלבי מהצרות החוקיות שפוקדות אותו (שלא באשמתו, היא תטען) פעמיים ביום, בממוצע. אם יעצור אותו שוטר באמצע הלילה אחרי שטלבי שתה חצי בקבוק וויסקי, עישן גראס רפואי בכמויות חולניות ונעץ את הג'יפ שלו לתוך תחנת אוטובוס שמיועדת לילדים נכים שצריכים לחזור הביתה באמצע הלילה, מלכה תוריד ממנו את התיק ותטען שהתחנה הוצבה שלא כחוק, שהתג של השוטר מזויף, שהמשטרה רודפת את טלבי בגלל שהוא מזרחי, וששניים מהילדים שחיכו בתחנה לא באמת היו נכים אלא זייפו נכות בשביל לקבל קצבה מביטוח לאומי.
"יש איפה לחבר את זה? תכניסי את זה לחיבור של המצית," משווע נשל ומושיט למלכה את הכבל של הטלפון שלו, עם החיבור המופרז בגודלו. היא מעיפה אליו מבט שמתישהו בעתיד יעלה לו בתביעה שתוריד אותו מנכסיו, ובינתיים מחברת את הכבל.
השגריר האיטלקי מתעורר. לא מרצונו החופשי, אלא מפני שטלבי שוב כמעט התנגש במכונית אחרת, בזמן ששוב ניסה להזיח חלקים נייחים ברכב.
זה הזמן לציין שמדובר בג'יפ צבאי משנות השמונים, דגם "האנטר", שטלבי איתר לאחר מאמצים לא מבוטלים של מלכה במגרש גרוטאות מוקף במוקשים ברמת הגולן. זהו הג'יפ צדיקים יסעו בו, שטלבי ישב בו אי אז ב-85', כשנסיעה במהירות מופרזת בערפל ללא אורות (היה איזה תרגיל) הובילה את הג'יפ ישר לתוך חומת אבנים. טלבי יצא מהג'יפ המעוך ותפס טרמפים הביתה, כשהוא סובל מחבּורה במצח ומאגודל דואב.
שלושת האחרים נספו.
השגריר ממלמל ציטוט מנומנם של דנטה וחוזר לישון.

כשאנחנו מגיעים לפארק הירקון הבלבול רב.
"יש חניה לוי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עשרים-וחמש ליום שלם", אומר האיש ליד המחסום.
"אני וי-איי-פי", מדגיש טלבי.
"אה, זה בשער ארבע," מבהיר השוער. "ועשרים-וחמש לכל היום."
הרפרטואר שלו עשיר.
אנחנו מגיעים לשער ארבע, שם עומד מישהו כל כך חום שהוא נראה כמו הודי שהתחפש להודי. "פה זה וי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עד הסוף, ימינה, ליד העמוד הכחול. איפה שהטרנזיט. עשרים-וחמש ליום שלם."
"והמוח שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"אמא שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"עד איפה אתה יכול לדחוף סרגל לתחת?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"יש לי סרגל שלושים בשבילך," אומר טלבי.
אני יודע בוודאות שכשנחזור, כל הגלגלים של הג'יפ יהיו מפונצ'רים.

"בירה? וויסקי?" שואל נשל ומושיט בקבוק בירה ביד אחת ובקבוקון וויסקי ביד שנייה.
אני לא נזיר. הדבר האחרון שאני אסרב לו זה אלכוהול, אבל כן אסרב בתשע בערב וכן לפני נסיעה לילית לחיפה.
"לא. תודה. אולי אני אנהג בחזרה."
נשל מביט בי פעור עיניים פגועות. "אחי, רגע, הרולינג סטונס פה ואתה נשאר סחי כל הערב, בלי לעשן ובלי לשתות?!"
"כן."
פניו מתכרכמים בחוסר אמון ואז באימה. הוא בורח ממני בצרחות ואני לא רואה אותו עד אחרי ההופעה.

להפתעתי המוחלטת, השגריר האיטלקי מאוד אוהב את פורטיס, שסוגר עם נעליים.
"זה לא אמור להיות וּמקרר, ולא וֵמקרר?" הוא מעיר, אבל לפני שאני מספיק להשיב הוא מתיישב על המחצלת ושוב נרדם.
רחוק מאתנו, צמוד לבמה, נדמה לי שאני רואה מלאכי גיהינום מתעמתים עם מישהו. אני לא אתפלא אם זה קשור איכשהו בטלבי, שנדחק קדימה עם מלכה, ומצד שני אני לא אתפלא אם אני סובל מהזיות כתוצאה מעישון פסיבי של הסמים הניחוחיים של חבורת נערות צחורות שיניים (זה זמני) שמפזזות ליד.

אחרי אינטרו מוזיקלי מיותר עולים הסטונס לבמה. אני יודע את זה כי על מסך הענק לימיני רואים מה קורה שם. האווירה משתנה בחדות. מיק שר "תתניעי אותי", אבל נראה שההתנעה התרחשה אי אז כשהוא נולד, ושהמנוע הזה לא בנוי לכיבוי. הוא מתרוצץ על הבמה כמו ילד היפראקטיבי גמלוני, רץ מפה לשם ובחזרה, ומניף את זרועותיו בהתרסה בפני עולם שכבר מזמן נכנע לגחמותיו.
הריגוש האמתי מתחיל משום מה בסולו הראשון של קית ריצ'רדס. עם התווים הראשונים מתחילה בריזה נדירה לנשוב, ואני מרגיש כמו בסצנה ההיא באינדיאנה ג'ונס, שבה הנאצים פותחים את ארון הקודש. אני מבחין במידה של היסטריה שכל האנשים סיבי מתחילים להימס, שבשרם מתקלף מעליהם והעצמות נחשפות, אבל די מהר חוזר לעשתונות – זה רק השרב.
ארבעים מעלות חום. פורטיס חיפש כיסא אחרי חצי שעה של הופעה. על ג'אגר האנגלי זה לא ממש משפיע. הוא ממשיך לפזז ולשיער שלו יש אטמוספרה משלו; גופו בלבנט וראשו אצל קוּואפֶה יוקרתי בפריז. הייתי הורג בשביל רעמת שיער כזאת. [אני רציני. אם אתם מכירים שיטה, אני מוכן להרוג מישהו].
אחרי כמה שירים כמו "סימפטיה לסטרא אחרא" ו"לא תמיד תשיג את מבוקשך", אני מתחיל לתהות אם אלה ואחרים שימשו לי כהימנונים לאורך הדרך מבלי ששמתי לכך לב.
ורוד סטיוארט גם הוא מנגן כל כך יפה בגיטרה.
רגע השיא של הערב מגיע כשלבמה עולה אסי דיין! אסי דיין! לא, רגע… זה מיק טיילור, הגיטריסט האגדי של הסטונס. הוא, ווד וריצ'רדס מעיפים את הפארק ב"מידנייט רמבלר".
"יותר פעמון פרה!" אני צורח כשמתחיל "אשת הונקי טונק".
מה שבאמת מופלא בעניינו של מיק ג'אגר זה השתמרות הקול שלו. כלי חזק ומיומן שלא כושל לשנייה. ב"מתגעגע אלייך" הוא גם יורד פתאום לנמוכים. פנומן.

הזיקוקים בסוף ההופעה מעירים את כבוד השגריר. אנחנו משתרכים החוצה מהפארק עם ההמונים, ומוצאים שטלבי ומלכה כבר בג'יפ. אני בועט טוב בגלגלים, שבאופן משונה נראים בסדר גמור. רק נשל חסר.
אחרי חמש דקות המתנה הוא קופץ מצמרת עץ סמוך, לבוש בתחתונים בלבד, גופו מוכתם בשחור.
"אנחנו בצרות!" הוא זועק. "הכול תקוע; ייקח לנו שעות לצאת מפה!"
מה קרה לבגדים שלך?
"נקרעו כשטיפסתי לבדוק מה מצב התנועה."
ומאיפה הלכלוך?
"אה, כן… כשחזרתי כל הגלגלים היו מפונצ'רים. מזל שהבאתי את ערכת הניפוח שלי."

לוקח חצי שעה לצאת מהחניה. שני שומרים הופקדו על אוטומט לא תקין, והם מכניסים ומוציאים את כרטיס החניה שלנו שוב ושוב לתוך ומתוך החריץ, מקפלים אותו, מגהצים אותו, הופכים אותו, מחליפים אותו, אבל האוטומט מסרב לעבוד. "טוב, סעו," הם נכנעים בסוף.
טלבי מתעקש לנהוג. הפעם נשל יושב באמצע, לימיני. לכל אורך הדרך הוא מתעסק עם הטלפון שלו, מנסה להעלות צילומים לפייסבוק, רק שהרשת קרסה. אבל הוא ממשיך, ותוך כדי זה ממלמל לעצמו.
אפליקציית הניווט של טלבי מובילה אותנו לכבישים שאני לא מכיר, ושספק אם יש מישהו שמכיר. אם זכרוני אינו מטעני הנסיעה מתל אביב לחיפה מתנהלת על כביש ישר יחסית, אבל איכשהו אנחנו נעים במעגלים, בסיבובים, על גשרים תחתיים וסוגות עיליות.
טלבי מוריד בדרך תחנת אוטובוס, אבל למרבה המזל אין בה אנשים. כמעט. מלכה כבר עובדת על הטפסים המתאימים.

את שביל הכניסה לבית שלי חוסמת משפחה של חזירי בר. אני רץ לתוכם בשאגה. "ראיתי את הסטונס בהופעה!"

ארז אשרוב

נ.ב. לא משנה עד כמה אתה אוהב שיר של הסטונס, מיק תמיד יתלהב ממנו יותר ממך

אה, והאושר העילאי על פניהן של בנות המקהלה כשמיק עמד לידן.

הו, האנושות

דו-קיוםברווזוני הים (Lepas anatifera) שרבבו את צוואריהם כקוברה מהופנט-חליל בחיפוש אחר משהו, חמצן, יש להניח, ורצוי שיהיה מהסוג שניתן לנשום בתוך מי מלח, ולא באוויר ותחת עינה המעוננת של השמש. חלקם גם מיששו בזיפיהם את העץ הלח בחיפוש אחר מזון.

בתי ואני יצאנו להליכה בים, ועל החול מצאנו קורת עץ גדולה משורטנת שעליה מושבה עצומה של הזיפרגלאים האלה. עיר שלמה. רצינו להציל אותם, אבל החשש למעוך חלק מהם מנע מאתנו לשחק יותר מדי עם הקורה, שהייתה מצופה לחלוטין ביצורים.

נכון, אני לא בטוח שהרומאים היו שוכרים את שירותי כיועץ מקצועי לו היו רואים את האקוודוקט שחפרתי במטרה לנתב מים ולחות אל קורת העץ, אבל החיזיון האבסורדי כן גרם לזוג מסוקרן לעצור על ידנו, והגבר שהיה יותר פרקטי ממני סימן לי להרים את הקורה בצד אחד, הרים אותה מצידה השני, ויחד הצפנו אותה בחזרה בים, ואני עוד השטתי אותה הלאה, פנימה, לכיוון המעמקים.

האיש היה דתי, ואני מנצל את העובדה על מנת לציין שעל פי ההלכה הברווזונים טמאים למאכל יהודים, וכי בימי הביניים אנשים סברו כי מהסרטנים הללו מתפתחים אווזי ברנטה (ושוב, תודתי המתמשכת לפנחס אמתי). אני די בטוח שקיימים לא מעט טוקבקיסטים שמפיצים את הסברה הזאת גם בימינו.

כך או אחרת, בתי ואני המשכנו לצעוד, ולכל אורך החוף מצאנו פיסות קטנות יותר של עצים, קני סוף, ספוגיות, עצמות והשד-יודע-מה, שעליהם היו קהיליות קטנות יותר של הברווזונים הללו. נדמה היה שמשהו חמור פקד את המסעדה הסינית בביקיני בוטום.

את כולם החזרנו למים.

בדרכנו חזור, גילינו בשלבים מייאשים כי עמלנו ותקוותינו היו לשווא: אחת אחר השנייה מצאנו את כל נושאות הברווזונים עומדות שוב על החול, כולל את הקורה העצומה.

כי זהו חוק בל יעבור: כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

***

לאחר מכן ישבנו בסאן ביץ', שם מגישים חומוס וטחינה משובחים. כמה דקות לאחר שהתחלנו לאכול, הגיע למקום בבהילות שוטר-חוף על כלי רכב שאני יכול רק לתאר כסגוויי עם גלגלי עזר. מיד חבר אליו עוד שוטר, רגלי, ונראה היה שהם בדרכם למשימה בהולה.

לתומי סברתי שהם באו לחקור מדוע גובים 13 שקלים על בקבוק קטן של שתייה. אך לא.

צפיתי, כאחרון החטטנים, כששני אלה ירדו אל החוף ופצחו בשיחה עם כמה מהקייטנים. לא היו דחיפות, לא צעקות, לא תנועות קדחתניות של הגפיים, אבל ניתן היה להבין שהשוטרים מבקשים מהקבוצה הקטנה שתעזוב את החוף.

די מהר הסתבר שלא מדובר בקבוצה קטנה – היו שם כמה עשרות נשים, גברים וילדים, שהחלו לנדוד בהוראת השוטרים דרומה. התקשיתי להאמין שהם מנוּוטים לחוף הסטודנטים, משום שעל פי הלבוש הנחתי שהם מוסלמים. עקבתי אחריהם וגיליתי שהם מובלים בחזרה אל האוטובוסים שלהם. אולי הם היו לבושים ביותר מדי שחור לטעמו של האדם הלבן המשתזף במטרה להשחיר.

זה לא נעים לראות טרנספר.

שאלתי כמה מהם מה קורה, אבל הם דיברו רק ערבית, שפה שלצערי מערכת החינוך שלנו לא טרחה ללמד אותי. הנהג של אחד האוטובוסים, שהסכים לדבר אנגלית (אולי הם סרבני עברית), אמר שאין לו מושג למה הם התבקשו לעזוב.

"שום דבר, אחי," אמר לי אחד השוטרים כששאלתי מה קורה.

השוטרים התנהגו באיפוק, המגורשים התנהגו באיפוק, וצעיר אחד הוכנס באיפוק לניידת.

אז אכן, כפי שכבר אמרתי, כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

א"א

photo

צילום: ארייה אשרוב

נח בשבע שגיאות

חיילי הצעצוע שלי.
זיכרון עצל וחסר טעם שמתגנב מאחורי קלעי המחשבה ומתייצב באור הזרקורים בזמן שהמוח מחפש לעצמו נואשות גירויים, מאחר שהדבר שבו מעסיק אותו בעליו משול לבולען הגוּתי.
וחושב המוח הלאה: האם יש גן עדן או גיהינום כלשהם או איזה וָ‏לְהַ‏לַ‏ה אליו הלכו חיילי הצעצוע שלי, לאחר שהמסתי אותם תחת קרן הלייזר האכזרית של הזכוכית המגדלת שלי? בזמנו, תבינו, לא היו יוטיוב ואקסבוקס ואינסטגרם, הדרך היחידה לעשות סלפי הייתה להיכנס לתא של פוטו-רצח, והעולם היה אפור ושומם וחסר עניין, כך שהבנאדם צריך היה לייצר לעצמו שעשועים לשעות הפנאי. וזאת הייתה אחת מהדרכים היצירתיות בהן העברתי את ילדותי: המסת חיילי צעצוע תחת זכוכית מגדלת.
כתוצאה הם הפכו לגושים מבחילים של… משהו, שדי דמה ל… משהו, אם כי לא היה ברור למה בדיוק, כשפה ושם בצבץ מתוך הגוש הטבוח המומס נשק, או ראש, או דבר אחר שהעיד כי מדובר בשרידים של העימות ההיסטורי המכריע ביני לבין שטנץ מפלסטיק.
הזיכרון הגיח כאמור מתוך ייאושו של מוחי, בזמן שאילצתי אותו לצפות בסרט "רכבת הקרח", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון ג'ון הרט, אד האריס וטילדה סווינטון. דעתי על הסרט בשתי מילים: ז-בל. מטפורה עלובה ולעוסה ומטופשת שחבל בכלל לבזבז עליה את הזמן.
וכך קרה שתהיתי אם זה הסרט הכי מטומטם שאראה השנה, כשבד בבד אני תמה מה עלה בגורלם של קורבנותיי הפלסטיים.
וראו זה פלא – יום לאחר מכן קיבלתי תשובה על שתי השאלות, כשהלכתי לראות את הסרט "המבול", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון אנתוני הופקינס, ריי ווינסטון וראסל קרואו. ועוד בתלת-ממד.
הסרט, שבמקור נקרא "נח", עוסק בסיפור התנכי אודות התיבה, שכולנו מכירים היטב. והוא מטומטם עוד יותר מ"רכבת הקרח".
עכשיו, זוכרים את הנפילים שעזרו לנח לבנות את התיבה והגנו עליו מפני האספסוף בהנהגתו של תוּבַל קין (וולקן היהודי)? אל תגידו שלא, בחייכם! אני אמנם לא בדיוק תלמיד ישיבה, אבל ברגע שראיתי את הנפילים ידעתי – בוודאות מוחלטת – שזהו הגיהינום אליו הלכו חיילי הצעצוע המומסים שלי: אל הסרט האווילי הזה של דארן ארונופסקי. שהרי הנפילים נראים בדיוק כמו חיילי צעצוע מומסים, גושים חדגוניים ותמוהים של… משהו.
איך? איך קורה שהאיש שפעם עשה את "פַּי", ואת "המתאבק" שאהבתי, עשה גם את הדרעק הזה?! כנראה שאחרי "ברבור שחור" – שרצה ולא הצליח להיות סרט של פולנסקי – עלה למישהו השתן לראש, וזאת אולי התיבה הקטנה שהוא בנה כדי לשוט בה במבול הצהוב.
הסרט המשונה הזה, הריקני, נפתח באפילוג שנראה כשייך לסרט מבוסס-קומיקס; עובר לסגנון רוחני ניו-אייג'י מיופייף וזב-חוטם שמטיף בחשאי גלוי לצמחונות (זוכרים את חיית האיצטרובל התנכית האגדית? האנשים הרעים, החוטאים שבגללם הבורא משמיד את הארץ, הורגים אותה. וגם מחליפים את ילדיהם תמורת בשר); אחרי זה נראה כמו מחווה ל"הגביע הקדוש" של מונטי פייתון; משם פונה פנייה חדה לאקשן רווי פעלולים מרשימים בתלת-ממד; ואז נמתח לאורך פרק זמן מייגע כדרמה משפחתית לא מרשימה (בתלת-ממד!); ובסוף אתם מקבלים את נח שהופך לג'ק טורנס מ"הניצוץ", ואין פלא – יש לו קדחת הבקתות.
All rain and no play make Noah a dull boy
עד כמה הסרט מטומטם? הנה: בזמן השהייה הארוכה על התיבה, מסתבר שאשתו של שם בהיריון. בשלב הזה, נח בטוח שעל הגזע האנושי להיכחד, כך שהיריון ממש לא עולה בקנה אחד עם תכניותיו. אז יש לו פתרון יצירתי: אם תיוולד בת, שיכולה להמשיך את האנושות, הוא יהרוג אותה. בן הוא ישאיר בחיים. כל זה תוך התעלמות אווילית מהעובדה ששם ואשתו יכולים להמשיך להתרבות גם בעתיד.
אה, כן, ידעתם שנח היה הנינג'ה הראשון? יש לו מין אבני נפץ קטנות ופלאיות כאלה, ולדעתי האישית מדובר בקקי של הנפילים.
ואולי הכי יפה: נח היה רופא מרדים. וטרינר איפידורלי, או משהו דומה.
עכשיו, יכול להיות שהוא נועל טימברלנד, או שזה רק אני?
טוב, די, ממש אין טעם להמשיך לדוש בדבר הזה. הסרט הזה יותר קלוש מהדעות של רוג'ר ווטרס.

 

רק הערה קטנה לסיום, אם יותר לי, ליוצרי "רובוקופ": כל כך הרבה מיליארדים השקעתם בו, ולא יכולתם לשים קצת שמן, שיפסיק לחרוק על כל צעד ושעל?!

א"א

אוטונומיה

***

אני חי מעבר ליכולתי

אני חי זה מעבר ליכולתיIMG_0910

מעבר ליכולתי החיים ו

אין לי שליטה ביכולתי ו

אין לי שליטה בחיי ו

אין ביכולתי לשלוט בעצמי

בתוחלת חיי

אין תוחלת בחיי ה

ידיעה מחלחלת ש

אין לי יכולת לשלוט

בכך שאין לי שליטה אללי ו

בכך שאין לי שליטה חיתוליי

לו הייתה לי שליטה יכולתי לאבד

יכולתי אבל אני חי.

זה בלתי נשלט.

א"א

הקמיצה הנחוצה [שיר ילדים]

IMG_2810

* * *

חמש אצבעות יש לנו בכל יד

(וכל יד מחוברת אל הכתף בצד).

כשהן ביחד הן לשות, לופתות, בונות קונסטרוקציה,

אך כל אחת טיפוס שונה,  ולכל אחת יש פונקציה:

בשביל להיות שר אוצר של מדינה מתרוששת

אתה זקוק לאמצעית – לאצבע המשולשת.

ובמקרה של גודש, אם יש שם איזה אוטם,

האצבע המורה מושלמת לחיטוט בחוטם!

(דוגמניות זקוקות לה, צורכות אותה כמו סם)

בעוד הזרת מצוינת כשאין מוצאים קיסם.

לשלוח מסר חיובי אל היקום ואל ברואיו

הינו תפקיד האגודל שמזדקר כמו לולב.

אבל הקמיצה, הו הקמיצה… היא מיוחדת מכולן:

בלעדיה, על חליל, ה"רֶה" לא ינוגן,

עליה משחילים טבעת, אותה לוקק הזללן,

והכרית שלה רכה מאוד, וזה נעים לדגדגן!

א"א

תמונות מחיי הסודנים (סקיצה למשחק מונופול חדש)

חזרת לכפר ומצאת שני בני משפחה ערופים. תפוס את הראש.
שלך, הכוונה.

המשטר התחיל לרדוף אותך. ברח למצרים. טוב שם.

אהלן אחיי המצרים! אנחנו די דומים, נכון?! כל אפריקה ערבים זה לזה! לא? אה…

הפתעה: המצרים ירו ב-28 פליטים סודנים. החל תנועה צפונה.

אהלן, אחי, שמי קפטן X, ואני מורה הדרך הבדואי שלך. אוהב את הסרט "טומי", אחי? זוכר את השיר המצחיק של הדודן קוין? קטעים. תגיד, האגדות על הכנסת האורחים של הבדווים הגיעו לסודן?

הפתעה! קמת באמצע הלילה וגילית שקפטן X  אונס אותך בזמן שהשותף שלו עושה לחברך למסע קעקוע, למרות שהוא לא ביקש. עם שברייה! מעניין אם הקעקוע יצא יפה. בינתיים, הצרחות שלו מפריעות לך ליהנות מהאונס.

חם לך. נורא.

הגעת לישראל! מדינה נפלאה: חיילים מקומיים עוזרים לך לעבור את הגבול (איזה גבול?! האנשים האלה כל כך מקסימים שאפילו גדר אין להם) ונותנים לך מפת הגעה לשכונת מצוקה. כנראה שהם שכחו לעדכן את המקומיים, כי מסתכלים עליך כאילו נפלת מהירח.

קבל אשרת עבודה. זמנית. לישראלים אסור להעסיק אותך. אבל אין על זה קנס, אז מותר. תראה ניירות. למה אין ניירות? כי לא נתנו לך? כי אסור לישראלים להעסיק אותך? אז למה אתה עובד פה?! אה, כי ישראלים לא מוכנים לעבוד בסלילת כבישים?

הפתעה: פקח עירייה שפך אקונומיקה לתבשיל שלך. אמור תודה; הוא היה יותר נחמד מקפטן X.

שלם חצי משכורת כדי לגור בדירת חדר וחצי עם עוד שבעה סודנים. הכיור? אצל השכנים, אחי. בעל הבית חצה את הדירה לשניים כדי לאכלס ארבעה-עשר איש בדירה שבעבר התקשה להשכיר לשניים. הכיור נשאר בחצי השני. זה המקום לבדיחה על האגרה, אבל אתה לא תבין. חיים דבש יש לכם בסודן; אפילו אגרה לא משלמים.

קר לך. נורא.

הפתעה: רודפים אחריך. לך לכלא. עכשיו היהודים כועסים על עצמם על שהניחו לך להיכנס ונתנו לך מפה של שכונת המצוקה. ואחרי זה הם אומרים שפרעה היה הפכפך. [נ.ב. מכיר את העניין הזה של ברית המילה? אולי יעשו לך את זה אם תישאר פה. מה שמצחיק זה שאת המנהג הזה היהודים למדו מהמצרים, שלמדו את זה מהאתיופים ומה... סודנים! היסטוריה זה יותר טוב מקומדיה]

לישראלים מותר להכניס אותך לכלא אבל אסור להם למנוע ממך לברוח ממנו. ברח. חזור. ברח.

אז מה, אחי? מה יהיה איתך? למה אתה לא מסוגל לקבל החלטה, להראות שיש לך ביצים? אתה רק צריך לבחור: מצרים או סודן. נכון שההבדל היחידה הוא בין גורם המוות, ואולי משך הזמן שזה ייקח, אבל בטוח שבסודן יהיה לך יותר טוב, כי תרגיש בסביבה הטבעית שלך. גם תוכל לעשות שם חופשי את כל מה שאתם תמיד עושים כשאתם לא מעמידים פני מנומסים ואוספים את הלכלוך אחרי הפגנה: לאנוס, לרצוח, לגנוב, להפיץ מחלות, לבשל לבנים בסיר… אז? סודן? לא, כי אתה חייב להבין, כבר  עשיתם לנו שחור בעיניים. גם מה קרה שפתאום התחלתם לעבור ברגל ממקום למקום? אני עוד זוכר את הימים היפים שהייתם מגיעים בספינות.

א"א 

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 45 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: