אוטונומיה

***

אני חי מעבר ליכולתי

אני חי זה מעבר ליכולתיIMG_0910

מעבר ליכולתי החיים ו

אין לי שליטה ביכולתי ו

אין לי שליטה בחיי ו

אין ביכולתי לשלוט בעצמי

בתוחלת חיי

אין תוחלת בחיי ה

ידיעה מחלחלת ש

אין לי יכולת לשלוט

בכך שאין לי שליטה אללי ו

בכך שאין לי שליטה חיתוליי

לו הייתה לי שליטה יכולתי לאבד

יכולתי אבל אני חי.

זה בלתי נשלט.

א"א

הקמיצה הנחוצה [שיר ילדים]

IMG_2810

* * *

חמש אצבעות יש לנו בכל יד

(וכל יד מחוברת אל הכתף בצד).

כשהן ביחד הן לשות, לופתות, בונות קונסטרוקציה,

אך כל אחת טיפוס שונה,  ולכל אחת יש פונקציה:

בשביל להיות שר אוצר של מדינה מתרוששת

אתה זקוק לאמצעית – לאצבע המשולשת.

ובמקרה של גודש, אם יש שם איזה אוטם,

האצבע המורה מושלמת לחיטוט בחוטם!

(דוגמניות זקוקות לה, צורכות אותה כמו סם)

בעוד הזרת מצוינת כשאין מוצאים קיסם.

לשלוח מסר חיובי אל היקום ואל ברואיו

הינו תפקיד האגודל שמזדקר כמו לולב.

אבל הקמיצה, הו הקמיצה… היא מיוחדת מכולן:

בלעדיה, על חליל, ה"רֶה" לא ינוגן,

עליה משחילים טבעת, אותה לוקק הזללן,

והכרית שלה רכה מאוד, וזה נעים לדגדגן!

א"א

תמונות מחיי הסודנים (סקיצה למשחק מונופול חדש)

חזרת לכפר ומצאת שני בני משפחה ערופים. תפוס את הראש.
שלך, הכוונה.

המשטר התחיל לרדוף אותך. ברח למצרים. טוב שם.

אהלן אחיי המצרים! אנחנו די דומים, נכון?! כל אפריקה ערבים זה לזה! לא? אה…

הפתעה: המצרים ירו ב-28 פליטים סודנים. החל תנועה צפונה.

אהלן, אחי, שמי קפטן X, ואני מורה הדרך הבדואי שלך. אוהב את הסרט "טומי", אחי? זוכר את השיר המצחיק של הדודן קוין? קטעים. תגיד, האגדות על הכנסת האורחים של הבדווים הגיעו לסודן?

הפתעה! קמת באמצע הלילה וגילית שקפטן X  אונס אותך בזמן שהשותף שלו עושה לחברך למסע קעקוע, למרות שהוא לא ביקש. עם שברייה! מעניין אם הקעקוע יצא יפה. בינתיים, הצרחות שלו מפריעות לך ליהנות מהאונס.

חם לך. נורא.

הגעת לישראל! מדינה נפלאה: חיילים מקומיים עוזרים לך לעבור את הגבול (איזה גבול?! האנשים האלה כל כך מקסימים שאפילו גדר אין להם) ונותנים לך מפת הגעה לשכונת מצוקה. כנראה שהם שכחו לעדכן את המקומיים, כי מסתכלים עליך כאילו נפלת מהירח.

קבל אשרת עבודה. זמנית. לישראלים אסור להעסיק אותך. אבל אין על זה קנס, אז מותר. תראה ניירות. למה אין ניירות? כי לא נתנו לך? כי אסור לישראלים להעסיק אותך? אז למה אתה עובד פה?! אה, כי ישראלים לא מוכנים לעבוד בסלילת כבישים?

הפתעה: פקח עירייה שפך אקונומיקה לתבשיל שלך. אמור תודה; הוא היה יותר נחמד מקפטן X.

שלם חצי משכורת כדי לגור בדירת חדר וחצי עם עוד שבעה סודנים. הכיור? אצל השכנים, אחי. בעל הבית חצה את הדירה לשניים כדי לאכלס ארבעה-עשר איש בדירה שבעבר התקשה להשכיר לשניים. הכיור נשאר בחצי השני. זה המקום לבדיחה על האגרה, אבל אתה לא תבין. חיים דבש יש לכם בסודן; אפילו אגרה לא משלמים.

קר לך. נורא.

הפתעה: רודפים אחריך. לך לכלא. עכשיו היהודים כועסים על עצמם על שהניחו לך להיכנס ונתנו לך מפה של שכונת המצוקה. ואחרי זה הם אומרים שפרעה היה הפכפך. [נ.ב. מכיר את העניין הזה של ברית המילה? אולי יעשו לך את זה אם תישאר פה. מה שמצחיק זה שאת המנהג הזה היהודים למדו מהמצרים, שלמדו את זה מהאתיופים ומה... סודנים! היסטוריה זה יותר טוב מקומדיה]

לישראלים מותר להכניס אותך לכלא אבל אסור להם למנוע ממך לברוח ממנו. ברח. חזור. ברח.

אז מה, אחי? מה יהיה איתך? למה אתה לא מסוגל לקבל החלטה, להראות שיש לך ביצים? אתה רק צריך לבחור: מצרים או סודן. נכון שההבדל היחידה הוא בין גורם המוות, ואולי משך הזמן שזה ייקח, אבל בטוח שבסודן יהיה לך יותר טוב, כי תרגיש בסביבה הטבעית שלך. גם תוכל לעשות שם חופשי את כל מה שאתם תמיד עושים כשאתם לא מעמידים פני מנומסים ואוספים את הלכלוך אחרי הפגנה: לאנוס, לרצוח, לגנוב, להפיץ מחלות, לבשל לבנים בסיר… אז? סודן? לא, כי אתה חייב להבין, כבר  עשיתם לנו שחור בעיניים. גם מה קרה שפתאום התחלתם לעבור ברגל ממקום למקום? אני עוד זוכר את הימים היפים שהייתם מגיעים בספינות.

א"א 

ממסר דחוי

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

זוחלת בשלוליות הזיעה של מעמד הביניים

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

כבולה עד סוף ימיה לאינדוקטרינציה השוביניסטית שנכנעה לה

ומהנהנת לנצח בהתלהבות בישיבות שיזמו וזממו והמציאו והכניסו ללו"ז גברים מדיפי-שומן חובבי-כדורגל מקדמי-אורגיות ממנפי-ריקנים מגרבצי-ביצים פוקדי-זונות מנציחי-פערים יזמים בני יזמים

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

כורעת בתפילה אל מול מזבח התהילה הבלתי צפויה שלי

מתרפסת בפני צונאמי תזרים המזומנים השוצף שלי

כולה ריר וברכיים שחוקות ותקוות דעוכות וספקות באשר לעתידה הכלכלי והכללי כורעת

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

מאחורי כלוב הזכוכית שלה

מאחורי מסגרת אשראי

חריגה

מוגבלת

ללא כיסוי

דחויה כמו ממסר

עם בעיות בתפקוד יותרת החובה

*

אני רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

אני לא רוצה לראות את מנהלת הבנק שלי

אמן

א"א

היי לי הסכין


מפעים.

זאת המילה המתאימה לתאר את הסרט החדש של פולנסקי.

כמו "אלוהי הקטל", שהיה מבוסס על מחזה של יסמינה רזה [המופלאה. אבל היה בסרט הטוב ההוא משהו מלאכותי שגם אחרי שתי צפיות בו לא הצלחתי לאתר. נדמה לי שזה קשור בכימיה בין ארבעת השחקנים, שכל אחד מהם בנפרד עשה עבודה נפלאה (במיוחד כריסטוף ואלץ), אבל כתלכיד הם לא התגבשו], גם פה לקח פולנסקי מחזה והעבירו לקולנוע. הפעם המעובד הוא דייויד אייבס, שבזכות הגרסה הבימתית האמריקאית המאוד מצליחה של המחזה שלו הצליחה השחקנית נינה אריאנדה ("חצות בפריז") לזכות בטוני. ככל הנראה היא גם תגלם את ג'ניס ג'ופלין בסרט עתידי. המחזה הועלה גם בתיאטרון "הבימה".

בבסיס העלילה של הסרט במאי ומחזאי בשם תומא, שעורך אודישנים לתפקיד הנשי הראשי למחזה שכתב על בסיס "ונוס בפרווה" של ליאופולד פון-זאכר מאזוך. אתם יודעים, המ(א)זוכיסט.

עם תחילת הסרט אנחנו מוצאים אותו מיואש – יום מייגע של אודישנים הניב רק צצקעס לא מרשימות, לא נשיות. כך הוא מדווח לארוסתו, שהרינגטון שלה הוא "רכיבת הוואלקירות" של ואגנר. ברגע-שאחרי-הרגע-האחרון נכנסת לתיאטרון ונדה, שעל פניו היא פְרֵחָה, אבל מההתחלה ברור שהיא תהיה הליהוק המושלם.

אלא שתומא עוד לא יודע את זה.

מה שגם הוא וגם אנחנו לא יודעים, זה שיש פה הרבה מעבר ליכולות המשחק הבלתי צפויות שלה: היא שיננה (זהירות: מפנקים! [ספוילרים. אבל לא ממש משמעותיים]) את הטקסט בעל פה, יש לה תובנות והשגות בנוגע למחזה בכלל ולספר בפרט, והיא הגיעה עם תיק מרי פופינס שממנו היא שולפת הפתעות ללא הרף.

תומא האומלל, שמתוקף מעמדו כמחזאי ובמאי אמור להיות סוג של אל, הופך לאסקופה נדרכת. ולא רק שוונדה שולטת בו כבר מההתחלה, כפי שברור, אלא שהוא נקרע בין שתי אלות: ונוס מצד אחד, וברינהילדה המצלצלת בסלולרי מצד שני. הוא מוצא את עצמו בין הפֶטיש לסדן.

פולנסקי, בדרכו הייחודית, תמיד גורם לך לנוע באי נוחות בכיסא. יש לו את הכישרון לזה, וזה בכלל לא שייך לטינופת שמכסה את הריפוד של המושבים ב"יס פלנט", או לכך שהרצפה שם דביקה. האיש פנומן.

פה הוא מסתייע במשחק האולימפי* של עמנואל סניה ומתיה אמלריק המושלמים. אמלריק (הפרפר ופעמון הצלילה, קוונטום של נחמה. נראה לי שבמקרה הנוכחי פולנסקי בחר בו כמייצג הקולנועי שלו) הוא מופת של משחק בסטנדרט אנגלי, וסניה מהפנטת. שלושתם מהלכים על חבל מאוד דק – ניע קטן ואתה נופל לתהום של בנאליה. או בַּכְּחָנַלְיָה*. גם המעברים של שני השחקנים בין הדמויות והגילומים שלהם מושלמים. עדינים. מדויקים.

93 דקות ישבתי עם חיוך מרוח על הפנים (אלא איפה?!). ואיזה פינאלה!

* חי-חי

–במאמר מוסגר הייתי אומר משהו על שתי המטומטמות שישבו לימיני ודיברו וציחקקו לאורך כל הסרט ושאחת מהן אפילו ענתה לטלפון תוך כדי, כמו גם על המנהג המטומטם-גם-אם-רווחי למכור פופקורן ומשקאות דביקים למי שבא לראות סרט, אבל לישראל אין הסכם הסגרה עם הבלוג שלי—

! – הערה אובססיבית. הנעליים של תומא. הטריפו אותי. הטריפו. כל כך שמחתי שהיא חלצה אותן, שזה כמעט הפך להיות שיאו של הסרט מבחינתי. אבל זה רק אני.

ארז אשרוב

:- יונסקו מתרכך בקברו -:

נגטיב או: גאולת הקרקע

IMG_2475

*

באמצע ספלון אספרסו

ובו מעט אספרסו

חזק ללא קְרֶמָה

ברחש ירוק

טובע.

*

הירוק הקלוש מאיים להיבלע בתוך השחור.

יותר מדויק אִיוּמית – השחור מאיים לבלוע את הירוק הנקלש, הארעי.

*

תהפוכות הגורל:

א. יד גואלת הופכת שופכת את תכולת הספלון

מֵרוֹם מזערי בזהירות עלי אַרְעָא.

ב. קפה טובעני נבלע כלא היה סביב ברחש

בעיגול של אדמה חוּמה לא מאיימת.

ג. (כתוצאה ישירה של א' ו-ב')

על תלולית שולית ניצב מנצח

יבחוש ירוק

יבש.

*

נסתרות דרכי האל.

אכין לי אספרסו אחר.

א"א

לרכוב על התנין (מכתב פתוח ל-ג')

alligator-ridingחבר,

חשבתי עמוקות על מסכת הטיעונים שלך אודות יתרונות החיים הקצרים בעידן המודרני, ולאחר עיון מדוקדק הגעתי למסקנה שאם מודדים את תנין התובנה שלך מקצה זנבו ועד נחיריו הקטלניים, יוצא שאורכו בולשיט.

הבה נהפוך את טורף העל הזה על גבו, נפתח את קרביו ונבחן: הלב והכבד שהתקנת בו, שייכים לעמך במלעיל, לפרולטריון, ואתה אינך כזה. כל התלאות הכלכליות והסיבות ה"אקטואריות" (מה זה בכלל?) עליהן דיברת, אינן חלות עליך, מהסיבה הפשוטה שאתה מרופד היטב בממון. לא, שנייה, אני לא טוען שאתה עשיר מופלג, טייקון, מיליונר או אוליגרך, אבל אתה בהחלט מסודר, ומסוגל להרשות לעצמך בקלות את ניתוח המעקפים הביורוקרטי הקטן שיביא אותך ואת יקיריך בכבוד לגיל מופלג.

ובכל זאת אתה מתרץ את ההרס העצמי שלך תוך גיוס טיעונים אקטואריים שלא חלים עליך כלל, ובוא נודה בזה: גם לא על אלה שכן צריכים להיות מודאגים מהם.

הסיבה? הייתי סוטה לתחום הפסיכולוגיה הזולה ומניח שיש משהו בתוכך שמעורר בך חוסר שביעות רצון עמוק, איזו מצוקה נפשית עמוקה שגורמת לך לאכול ולעשן את הכמויות האלה, אבל אתה נראה לי איש שמח ומאושר בחלקו, עד כמה שהדבר ניתן, כך שכנראה מדובר בסימפטום שרובנו חולקים: הפחד משנת הנצח, מאותה ארץ לא ידועה ששום נוסע אינו שב מגבולותיה. חוץ מאלביס, כמובן. דומה שיש כאלה שכל כך חרדים מפני הסוף, שהציפייה לו אינה נסבלת עבורם; תשאל את הנידונים למוות.

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, ואנחנו אלה שרוכבים על גבם, ויודעים היטב שהתמסח עוד יחמוס, שיבוא יום וניחלש והם יתנערו מאתנו וינגסו בנו וייקחו אותנו איתם למצולות.

ורק בגלל זה אני אמור לעמוד מן הצד ולראות אותך מעולל את זה לעצמך, או לשתוק כש-א' או נ' מכלים את ריאותיהם ונימיהם באמצעות כימיקלים מהונדסים מתובלים בשרידי טבק? אני מודה אמנם שהכנתי לכולכם הספדים משובחים, שייקספיריים, אבל אפילו הכתיבה שלי אינה סיבה מספיק טובה למות מוקדם מדי…

אז נכון, אנחנו רוכבים על התנין ולא לכולנו יש אוכף, אבל דבר אחד מבטיחים החיים: הפתעות. לא כולן טובות, אמת, אבל ככל שהחיים מתארכים מזדמנות יותר הפתעות, ורובן חיוביות, אלא אם כן אתה ממש מוכה-גורל.

תן לזה הזדמנות: אולי תופתע לגלות עד כמה תיהנה מנכדיך; אולי תופתע לגלות שאתה לא רוצה להשאיר את בניך יתומים בגיל צעיר; תופתע לגלות כמה משמח אותך ריחו של דשא קצוץ; תופתע לגלות שוב כמה מהנה צליל נפילת מחט על תקליט; כמה טעימים מי ברז ביום לוהט; שמשחק תופסת יותר מהנה מניצחונות נדל"ן; כמה יפות יכולות להיות נשים.

ובחרת בחיים, ולכל הרוחות, תחליף את האפטרשייב!

ארז   

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 41 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: