עוטף עזה – סקיצה ראשונה לפיילוט לסדרת טלויזיה

 

פרק 1. החוליה החלשה

שירות התעסוקה. צילום: א"אהמסך שחור. צליל של צפירת הרגעה. פיידאין – צופר ממלא את המסך. עם היחלשות הצפירה המצלמה מנמיכה במורד העמוד, שמלא גרפיטי בערבית. כשהמצלמה מגיעה למטה היא מתחילה להתרחק לאחור ומגלה עיי הריסות. חוץ. בוקר. עזה. היללה חדלה. אבק מיתמר. מתוך בניינים שעדיין נותרו עומדים מגיחים עשרות אנשים עזתים – גברים, נשים, ילדים. הם מביטים סביבם המומים, מנסים לעכל את הנזק הבלתי נתפס. צליל של רוח חלשה בלבד, מעט מילמולים. מישהו מצביע שמאלה, וכולם מפנים את מבטם לכיוון בהדרגה, בקצב מתון. המצלמה נעה לעבר המקום אליו מצביע הנער, בתנועה סיבובית, על מקומה.

לעין נגלים כמה עשרות אוטובוסים חונים, ומסביבם מאות, אולי אלפי אנשים, שנראים כפליטים – מאובקים גם הם, מחזיקים בידיהם ילדים, שמיכות, תרמילים, צילומים, כלי נגינה, דברים בעלי ערך רגשי ותועלתי שנאספו בחופזה כשגורשו מבתיהם.

הם נטולי תנועה. הדממה נמשכת עוד כמה רגעים בזמן שהמצלמה חותכת בין זוגות עיניים משני הצדדים בקלוז-אפ מופרז א-לה-ליאונה. קאט אל גבר שעומד בחזית הקבוצה העזתית.

גבר
(בערבית) מה זה? מי אתם?!

קאט אל אישה שעומדת בחזית אספסוף הפליטים.

אישה
ישראלים. יהודים שמאלניים. שלחו אותנו לכאן.

מעבר חד באווירה. חדר אוכל בקיבוץ בעוטף עזה. אנשים ישובים אל שולחנות האוכל, הכול נקי, מבהיק מניאון, סטרילי עד חוסר תיאבון. קרקושים ופטפוטים ממלאים את האוויר. ברקע מתנגנת מוזיקת מעליות; אנחנו מקווים שזה לא קני ג'י. המצלמה סוקרת את הנקהלים, שאינם ממלאים את החלל. זום-אין על רפי, 41, שמוזג לעצמו קפה נמס עם חלב מקנקן זכוכית ואז שולח יד אל שקיות הסוכר שעומדות במתקן ייעודי. קאט אל אשר, 52, רם-קול, שזוף, יושב מול רפי בשולחן.

אשר
אני במקומך לא הייתי עושה את זה.

רפי
קטע דיאטטי? זה לא טעים בלי סוכר.

אשר
זה לא טעים גם עם סוכר, אבל לא זה העניין. אני מדבר על סרטן המלצריות.

רפי
על מה?!

אשר
יש לי תיאוריה כזאת, שלדעתי היא די מבוססת. שמת לב שאחוז חולי הסרטן רק הולך וגודל, וכולם מאשימים את החיים המודרניים, את זיהום האוויר, את האוכל המעובד, את הנפש, את המונוסודיום גלוטמט, את הסיגריות, הכימיקלים, את ראש הממשלה, שר האוצר, הריסוס, החלב, הבשר, כל החשודים השליפים? אז זהו, אני יודע שהכול בגלל המלצריות!

רפי
מה, הסרטן?

אשר
בדיוק! טוב, זה לא רק המלצריות, אני מתייחס לתופעה באופן גנרי, אבל הן האחראיות העיקריות. תחשוב רגע על בתי קפה. מה תמיד עומד על השולחן, בכל מצב? (רפי נראה מבולבל, חסר כיוון, אבל אשר ממילא לא מחכה לתשובה) בדיוק – המתקן של הסוכר. ומה המלצריות תמיד עושות כשכבר אין שום דבר על השולחן חוץ מהמעמד של הסוכר?! (שוב) בדיוק – מנקות את השולחן עם ספריי. מנקות את השולחן עם ספריי שכולו כימיקלים, בענני ענק, עוברות על השולחן עם מטלית, אבל איפה כל החרא הכימי הזה נספג בינתיים? בדיוק – בשקיות הקטנות של הסוכר והסוכרזית והאספירין והסטיביה והסוכרזית וכל השאר.

רפי
אספירין?!

אשר
לא משנה כרגע, העיקר הכוונה. מה שזה לא יהיה שיש בשקיות הקטנות הנתעבות האלה. ואז מי בא לבית הקפה? אתה! ומה אתה עושה? מתיישב כמו פריץ, שופך את הרעל הזה לתוך הקפה שלך, ואז מתפלא שאחרי כמה שנים כאלה אתה מוצא את עצמך במחלקה האונקולוגית!

רפי
אני לא יושב בבתי קפה.

אשר
מה זה משנה? מה זה משנה?! פה לא עושים את זה? לא עושים את זה בכל מקום שמגישים בו משקאות חמים? תחבר את הכול ביחד, ותבין שמיליוני אנשים שותים מדי יום נוזלים עם חומרי ניקוי מסרטנים, והנה: איפה שאתה לא מסתכל, ט-דאח – סרטן המלצריות!

רפי
אתה מטורף. אני לא מבין איך נותנים לך לנהל את המשחטה.

אשר
מטורף או לא, עד שלא ימוגרו כל המלצריות המרססות בעולם, אנשים ימשיכו לחלות ולמות. מה שמזכיר לי: מי בתורנות כלים היום? מאז הנטישה הגדולה יש לנו בעיה של כוח אדם, ולי יש פטור בגלל הגיל. ובגלל שהסירים הגדולים מזכירים לי את הסילו שאורי מת בתוכו. אורי! כמה אהבתי אותו! לפני שמת, כמובן. כל כך צעיר שאפילו לא היה לו המזל לחיות מספיק כדי למות מסרטן מלצריות.

רפי
אתה בטוח שאתה לא גונב שקיות סוכר הביתה? נראה לי שהכימיקלים דפקו לך את המוח.

אשר
רפי, שתבלע אותי האדמה אם…

האדמה בולעת אותו.

שלושת חבריו לשולחן ממהרים להיעמד מסביב לבור שנפער ברצפת חדר האוכל.

רפי
אשר, מה קורה? אתה בסדר?

אשר
(מתוך הבור החשוך) בסדר, בסדר, תן יד.

רפי ועוד קיבוצניק מושכים את אשר החוצה. הוא נעמד לידם וחובט באבק שדבק בבגדיו. הם שומעים קול מתוך הבור.

קול מתוך הבור
(מבטא ערבי קל) הו, היי, יהוד, תעזרו לצאת מפה!

הארבעה מביטים לתוך הבור.

רפי
מי זה?

קול מתוך הבור
הנה, תעזור לי עם זה.

מתוך הבור מגיח אר-פי-ג'י שרפי מרים ומניח בצד. לאחר מכן מזדקר משם קלצ'ניקוב שחבר קיבוץ אחר מושך החוצה ומניח בצד. יד נשלחת החוצה. אשר אוחז בה ומסייע לאיש בבור לעלות החוצה. ההוא יוצא מהבור מתנשף, עליז למראה, שאנן. הוא לובש אפוד עמוס ברימונים ובמחסניות.

האיש שיצא מהבור
תקשיבו, חברים, אני ממש לא ממליץ על זה למי שסובל מקלאוסטרופוביה. זה היה קטע לגמרי לא נעים. נמוך ואין אוויר ואתה מת לצאת משם כמה מהר שרק אפשר.

רפי
אתה לא מהתחזוקה, נכון?

האיש שיצא מהבור
לא, לא, אני לא מפה – מעזה, חמאס. סיירת המנהרות. החברים שלי כבר יוצאים (צועק מילות דירבון זעופות לתוך הבור. בערבית. מושיט יד לרפי). נעים מאוד, היסטמין.

כותרות פתיחה על רקע "לפתח הר הגעש" של דני ליטני. מבט מלמעלה: לכל אורך הקטע רואים עוד ועוד לוחמים ונשקים מגיחים מתוך הבור. בסוף נראה רק הבור הפתוח, ריק. זום-אין. המוזיקה מתפוגגת. זום-אאוט. ומתחלפת בצרחה אנושית שדי מזכירה את הצפירה בהתחלה. המצלמה מתרחקת "מתוך" גרון של עזתית קשישה צורחת בזעם. מדיום-שוט.

עזתית קשישה
(בערבית) לכו מפה! תסתלקו! כלבים! תחזרו למדינה שלכם!

פליט
לא יפה לקרוא לנו כלבים. חוץ מזה, זאת סוגנות!

עזתית קשישה
על מה הוא מדבר?!

אישה
אף אחד לא יודע. מג'נון.

פליט מביט עליה בתרעומת.

אבל תעזבי אותו. העיקר זה שאנחנו פה, שהגענו. אפשר להתחיל לחיות ביחד.

גבר
מה לחיות ביחד? זה מקום למות בו, לא לחיות. מה אתם רוצים מאתנו? מאיפה הגעתם? תלכו בחזרה. תנו לנו קצת שקט. תעופו מפה.

אישה
איזה מין יחס זה? איזה דיבור? מה קרה להכנסת האורחים הנודעת שלכם?!

גבר
הכנסת אורחים? הכנסת אורחים?! תגידי לי, יא לאנס ארמסטרונג ממין נקבה, לאן בדיוק נכניס אתכם, הו אורחים רמי מעלה, פּאדישָׁאח אחד-אחד? לאיפה בדיוק? (הוא מחווה מסביב) לחורים שמתוכם זחלנו הרגע? תביטי על כל זה. אתם עוללתם את זה, אתם!

פליט
סליחה, אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם: אני שיניתי את תמונת הפרופיל שלי ל"לא בשמי"!

אישה
כן, כולנו היינו נגד זה, ובגלל זה שלחו אותנו לכאן. אנחנו התנגדנו נחרצות! פתחנו קבוצות מחאה! כתבנו לשר המשפטים! העלינו צילומים וסרטונים! עצומות! אנחנו ועוד עשרות אלפים כמונו…"

גבר
(מבוהל) עשרות אלפים?! וכולם בדרך לפה?!! (מתחיל להתפלל)

אישה
…זה בסדר, את הרוב לא איתרו … עשרות אלפים כמונו התנגדו לכל צעד ושעל שהממשלה כפתה עלינו!

גבר
התנגדתם, אה? כפתה, מה?! אז תגידי לי בטובך, אם הייתם כאלה אומללים, למה לא התקוממתם? למה לא הפלתם את המשלה? למה לא נלחמתם בה?! לא התמרדתם!

פליט
אני דווקא העליתי פוסט…

גבר
(מיואש) מה?! מה נעשה עם המטורללים האלה אללה?

חדר האוכל בקיבוץ.

דממה מתוחה. חברי הקיבוץ וחוליית החמאס הגדולה עומדים בשתי קבוצות וסוקרים אחד את השני.

רפי
רגע, באתם להרוג אותנו?

היסטמין
להרוג? מה פתאום להרוג. מה אנחנו נראים לכם ברברים? יצאו לנו דרך האף כל ההרג והמלחמות והשנאה. הצטרפנו לחמאס רק כדי שנוכל לברוח מעזה דרך המנהרות.

רפי
(בהקלה מתונה) אז למה כל הארסנל הזה?

היסטמין
לא מבין בכדורגל.

רפי
הכוונה לכל כלי הנשק האלה. אתם צבא קטן.

היסטמין
מה, נשאיר את זה מאחור? חתמנו על זה בנשקייה, אז כבר לקחנו איתנו. ואל תשכח שזה המזרח התיכון, והכול יכול לקרות פה. האזור הזה חבית חומר נפץ. פצצה מתקתקת. שכונה.

רפי
מה שנכון נכון.

אשר
איפה הנשים?

היסטמין
איזה נשים?

אשר
אתה רוצה להגיד שלא הבאתם איתכם נשים?

היסטמין
עד כאן! אל תקרא לי אחי ואל תפנטז על אחותי! הנשים שלנו נשארו בבית, רחוק מהפיתוי. לפתח חטאת רובץ ואליך (מצביע בהאשמה על אשר) תשוקתו! הנשים שלנו – מחוץ לתחום.

אשר
כל החרא. קודם הפסיקו להגיע המתנדבות השוודיות, שהמדינה שלהן התמלאה במהגרים איסלאמיים, ועכשיו אלה מגיעים בלי נשים. (בפומפוזיות) חברים, אלה ימיה האחרונים של התנועה הקיבוצית! (להיסטמין, בסוג של השלמה) טוב, אתם כבר פה, עובדה מוגמרת. מה נעשה איתכם? מה אתם יודעים לעשות?

היסטמין
חקלאות. כולנו ספצים. ואם תרצו אנחנו יכולים לחפור מנהרה לקיבוץ השכן ולהבריח משם מזון ומצרכים. או נשים!

 אשר
נשים? איך אתה מעז?! (מתקרב אליו ולוחש באוזנו) נדבר על זה אחרי זה. (בקול רם) בחקלאות אתם עדיין תקועים בעידן הטרסות ואנחנו עברנו למיחשוב, מנהרות אנחנו לא צריכים (קורץ אליו), אבל מאז הנטישה הגדולה אין לנו מי שיעשה תורנות כלים.

היסטמין
וואלה יופי, יהודי טיפוסי – רואה ערבי רואה עובד מטבח.

אשר
בקיבוץ אין מעמדות, ועובד מטבח אינו נחות וגם לא משתכר יותר או פחות מכל אחד אחר. ובכל מקרה מדובר בתורנות. זה לא על בסיס יומי. מעבר לזה גם תעבדו במשק, ותהפכו לחברי קיבוץ מן המניין.

קול מחוץ למסך
לא לא לא! סליחה! חברים!

כולם מביטים לפינת חדר האוכל. הקול שייך למישקה, 81, היחיד שנותר לשבת.

מישקה
אף אחד לא מתקבל כחבר מן המניין סתם ככה, בלי ועדת קבלה ותקופת ניסיון, הכשרה, הצבעה דמוק… כלומר סוציאליסטית! היה אמנם המקרה החריג של משפחת בורנשטיין, ב-1977, אבל יש לזכור את הנסיבות המיוחדות. אבל, אלביס מת והזמנים השתנו. החבר'ה האלה יהיו על תקן תושבי חוץ, ובמידה ויעמדו בדרישות… שנייה… כל כלי הנשק האלה… זה יכול להועיל. הרי חווינו מצוקה נוראה מאז הנטישה הגדולה, וכוח האדם שלנו התדלדל דרמטית. בנוסף, הצבא הפסיק לשמור על הישוב, ונותרנו חשופים. אם תסכימו להיות חוליית האבטחה של הקיבוץ, נוכל לארגן הליך קבלה מזורז, ועוד לפני שתספיקו להגיד "הקש בגג" תהפכו לחברים מן המניין! אז… מה אתם אומרים? האם תהיו לנו חוליית אבטחה?

היסטמין
רגע, רק רגע… איפה המילכוד? מפני מה ומי אנחנו צריכים לשמור עליכם?

מישקה
מפני טרוריסטים, כמובן! מפני החמאס ימח שמו! אלה חופרים מנהרות יומם וליל ועשויים לצוץ לך בכל רגע ובכול מקום, אפילו בחדר האוכל! אז, אני רוצה לשמוע, האם אתם מוכנים להיות חוליית האבטחה שלנו? עצמנו ובשרנו! מושיעינו ומצילינו?

חוליית החמאס
(נלהבים) בדם, באש, את החמאס נגרש! בדם, באש, את החמאס נגרש! בדם, באש, את החמאס נגרש!

היסטמין
בסטה! כל הקטע הסוציאליסטי הזה חשוד בעיניי. כמה מקבלים לשעה? יש משכורת שלוש-עשרה? ביגוד? אש"ל? הפרשות? ביטוח מנהלים? החזרי נסיעות? לי זה מריח ממש חשוד. משהו רקוב בסוחר מוונציה.

אשר
תגיד לי, יא היסטמין, אחי, למה אתה חייב להיות כזה אנטי?!

 

ארז אשרוב

יום כפירות

photo

על הבר באגאדיר, צופה בכמה נשים שלעולם לא יהיו לי.

הן צעירות מדי, יפות מדי, יקרות מדי, ובכל מקרה אני אוהב אחרת.

שבת בצהריים, צהרי שבת, אבל אני לבד על הבר ו… טוב, יש אחרים על הבר, זוגות ומשפחות, אבל אני לבדי.

אני לבד על הבר בשעת שבת צהריים ומותר להשתעשע באפשרויות בלתי אפשריות.

יש את המלצרית מאחורי הבר, ברונזה אלדורדו, מקועקעת, לגמרי לא לטעמי ובד בבד פנטזיה בלתי מושגת.

הרווח הזה שנפער בין הג'ינס הקצרים לגומה של עמוד השדרה; זה לא פרט קטן, אבל אלוהים מצוי בו. הסט מבטך!

אז ממהר לחסל אספרסו כפול בכוס זכוכית שבורת-שוליים ואחריו שליש וייהנשטפאן, במטרה הנחושה לחדד את העירנות ואז מיד להרדים אותה.

ויש את המלצרית האחרת, שנעה מאחוריי בחצאי עיגול, תמירה ורזה ובלונדינית וארוכת שיער, פסל כנעני, ואני יכול להישבע שהיא מגניבה אליי מבטים, אבל יש לזכור שכבר נשבעתי כל מיני דברים משונים, כמו אמונים. התמירה קרובה אליי בגיל יותר מהברונזה, אבל יש לי הרושם שלשתיהן אני אצטרך לעזור עם שיעורי הבית.

התמירה קולעת לטעמי זריקת עונשין, אבל איכשהו אני יותר נמשך לברונזה.

זקן, תמשיך לפנטז.

מה אני עושה פה בכלל? למה הזמנתי המבורגר?! אני אמור להיות צמחוני!

נדמה לי ששתיהן נמשכות אליי.

ההמבורגר מתעכב.

משמאל מתיישבת משפחה – אבא-אמא-ילד-ילדה. הילד קצוץ-שיער וצמוד-אייפד-מיני. הגבר קירח גנרי. לאישה הנעימה למראה יש שעון ענקי על היד ומשקפי שמש גדולים מדי. חבל – העיניים היפות שלה מצדיקות משהו צר יותר. עוד חודשיים אימונים אגיע לרוחב הזרועות שלה. הילדה שלהם נודניקית חמודה.

לימיני מתיישב זוג בסביבות… הם פחות מבוגרים ממה שמרמזת החזות הכמושה שלהם. הגבר נראה כמו מישהו שלא הכניס ירק לפה מאז שהצפדינה יצאה מהאופנה. הוא חיוור כמו המוות ביום שבו המוות התבשר שמישהו מקרובי המשפחה האהובים עליו מת. על פרק כף היד השמאלית הגרומה הלבנוּנית שלו יש שעון בגודל של הביג בן. הוא יכול להיות שידוך מעולה לבלונדינית משמאל; הם רק צריכים לאפס שענים.

רק שהיא נשואה.

ברונזה, שאני כבר מאוהב בה, מתנצלת על העיכוב ומציעה לי צ'ייסר על חשבון הבית.

אני נראה לך אלכוהוליסט?! אני מתרעם, ועונה בחיוב על הצ'ייסר ומזמין עוד שליש.

שותה את הוויסקי, לוגם מהבירה, האלכוהול מרכך את ארשת היגון הקיומית שלי, טחנות הרוח זוכות להפסקת אש הומניטרית. ההמבורגר מגיע. מזגג אותו בכיפת ברזל של רוטב חריף, ומנקד את הפירה הגאוני בטבסקו.

איזו כמות צנועה של פטריות! זה היה שווה כל אחד מהשקלים ששילמתי על התוספת הזאת, במיוחד את הראשון.

תוך כדי אכילה אני נתקף חרדה: מתי היא תשאל אותי אם הכול בסדר? זה תמיד מגיע תוך כדי לעיסה.

ועוד נחרד: אני לא צמחוני?!

הברונזה הקדושה לא שואלת את השאלה המבזה, אבל עמיתה כן. אני מהמהם מהנהן אליו מבין שיניים נוגסות.

טעים? היא שואלת.

מגבון? הוא שואל.

כן אני עונה לה לא אני עונה לו. מגבון? הבאתי תינוק צואֶה?!

הברונזה האלוהית שקלטה שאני בכלל לא אלכוהוליסט עושה איתי לחיים עם הכוס שלה.

יש לי סיכוי!

שכח מזה, זקן מטומטם. תחזור הביתה להירדם מול ערוץ ההיסטוריה, לפני שתגיע התלונה על ההטרדה המינית.

היא מגישה לי תפריט קינוחים. אני לא איש של מתוקים, מתוקה. "שכבות של עוגיות חמאס"?! השתגעתם?! אה, עוגיות חמאה… תפריטים צריכים לגלות יותר רגישות בימינו.

בניגוד אלינו.

הגיע הזמן שאשלם על חטאיי, אני אומר.

היא מחייכת. רשמו לפניכם – היא מחייכת. שקוף שיש לי סיכוי.

בלי לשאול שאלות מיותרות היא פותחת שקיק ומקוויצ'ה לעברי מגבון חמים ולימוני.

אני מושך אותו החוצה, בגלל שזאת היא, בגלל שזה מצחיק, בגלל שיש בינינו את ההדהוד הזה. אני מחייך אליה, בתקווה שאין לי חסה בין השיניים. למזלי הם היו נדיבים עם שערות החסה כמו עם הפטריות.

היא מביאה את החשבון על מלבן מתכתי ואני משלם במזומן ומשאיר טיפ מופרז ואז מדלג בקלילות סחוסית מקרטעת החוצה משם ואל המכונית, ומשאיר אותן לפנטז עליי.

אבל רגע, אני לא צמחוני?!

א"א

שיר מולדת

*

 

מולדתי החמיצה -

ריבוי האפים המעוקמים אינו מפליא.

לפידים חשוכים של גזענות רצים באמוק ברחובות

מעלים עשן שחור של גומי נשרף

מבטם מוטרף ואמונתם עיוורת, משוחררת-נצרה.

 

מולדתי החמיצה –

קרום צהוב מצחין של שטנץ צעקות

כיסה על הלובן, חנק את התְּכוֹל,

אטם לב ושכל נתיניה.

 

הדמי-קרטיה היחידה במזרח התיכון

החמיצה הזדמנותה להפוך ליהלום.

נותרה אבן חן עכורה, חיקוי זול,

ארץ על פֶּחָמָהּ וחמתהּ השפוכה,

סוסה אצילה מנווטת-עגלונים אומני ליסטין וליבוי.

 

מולדתי החמיצה –

טעם רע ובטן מתהפכת ושכול-קרביים.

איפה הפלא?

 

א"א

אבנים וגלגולים בפארק הירקון

*

זהו סיפור אמתי
האירועים המתוארים התרחשו בישראל ב-2014
לבקשת אלה ששרדו, השמות שונו
מתוך כבוד למתים, השאר יסופר בדיוק כפי שהתרחש

אנחנו חמישה בג'יפ, ארבעה לפני שנשל נכנס. הוא האחרון שאנחנו אוספים, מדירת החדר שלו ברחוב מעברות, והוא נראה כמו על סמי מרץ. לא יודע מרגוע. הוא מחזיק סט של משהו שנראה כמו ערכה לניפוח צמיגים מפונצ'רים. בהמשך יסתבר שזה רק מטען לטלפון שלו. מתחת לזרוע יש לו קופסת שחמט מתקפלת.
"תעצור לי אצל פוקסי", הוא צועק בבהילות לטלבי, שנוהג. "כאן!"
טלבי עוצר.
נשל נכנס לקיוסק, קונה ניירות גלגול, חוזר לג'יפ ופותח את קופסת השחמט על ברכיו. בפנים אין מלך, מלכה, פיון או צריח, רק מיני מינים של טבק וזרעים ועלים וגושים חומים. הוא מתחיל לגלגל ג'וינטים. אנחנו בתחילת הנסיעה, בירידות התלולות והעקלקלות של פרויד, כך שהמלאכה שלו לא קלה. אבל הוא להוט, העסק בהול, זה הכרחי, קיומי, חיוני, מהותי, שהוא יגלגל את הג'וינטים שלו כבר עכשיו. למרות שיש נסיעה של שעה לפחות במישור, וצפויים פקקים.
האיש הוא הקספרוב של הסמים הקלים. יתר מדויק, שילוב של קספרוב וג'רי לואיס. לאורך שבעים קילומטר הוא מצליח לגלגל ארבעה, אולי חמישה ג'וינטים. המרפק שלו ננעץ לתוכי ללא הרף כשהוא מפיל סיגריה מגולגלת, מפיל סיגריה לא מגולגלת, מפיל את הנייר, מגלגל, ממלמל, מפלבל, מרים, מגשש, מחפש.
מימיני יושב שגריר איטליה בישראל, שמביט עליי בתמיהה, טוען שאני דומה לראש ממשלת צרפת, ואז נרדם.
טלבי הצליח לשכנע את השגריר לבוא אתנו, כי טלבי מסוגל להצליח לשכנע כל אדם חי לעשות כל דבר שלא יעלה על הדעת, גם אם הדבר שלא יעלה על הדעת יגרום לאדם החי המדובר לחזור הביתה מת. הוא מסוגל לשכנע כומר קתולי לבצע מעשה מגונה בנער מקהלה! טוב, אולי זאת לא הדוגמה הכי טובה (למרות שבמו עיניי ראיתי אותו עושה את זה פעם), אבל יש לו את הקסם הזה, ידו בכל, הוא מכיר את כולם, ואיתרע מזלו של השגריר האיטלקי שטלבי פגש בו בצהרי אותו יום גורלי כשבכיסו כרטיס מיותר להופעה.
במושב הנוסע, לשמאלו של טלבי, כמו תמיד, נוסעת עורכת הדין הצמודה שלו, עמיתתי המלומדת מלכה אבין. היא נמצאת שם כדי להוציא את טלבי מהצרות החוקיות שפוקדות אותו (שלא באשמתו, היא תטען) פעמיים ביום, בממוצע. אם יעצור אותו שוטר באמצע הלילה אחרי שטלבי שתה חצי בקבוק וויסקי, עישן גראס רפואי בכמויות חולניות ונעץ את הג'יפ שלו לתוך תחנת אוטובוס שמיועדת לילדים נכים שצריכים לחזור הביתה באמצע הלילה, מלכה תוריד ממנו את התיק ותטען שהתחנה הוצבה שלא כחוק, שהתג של השוטר מזויף, שהמשטרה רודפת את טלבי בגלל שהוא מזרחי, וששניים מהילדים שחיכו בתחנה לא באמת היו נכים אלא זייפו נכות בשביל לקבל קצבה מביטוח לאומי.
"יש איפה לחבר את זה? תכניסי את זה לחיבור של המצית," משווע נשל ומושיט למלכה את הכבל של הטלפון שלו, עם החיבור המופרז בגודלו. היא מעיפה אליו מבט שמתישהו בעתיד יעלה לו בתביעה שתוריד אותו מנכסיו, ובינתיים מחברת את הכבל.
השגריר האיטלקי מתעורר. לא מרצונו החופשי, אלא מפני שטלבי שוב כמעט התנגש במכונית אחרת, בזמן ששוב ניסה להזיח חלקים נייחים ברכב.
זה הזמן לציין שמדובר בג'יפ צבאי משנות השמונים, דגם "האנטר", שטלבי איתר לאחר מאמצים לא מבוטלים של מלכה במגרש גרוטאות מוקף במוקשים ברמת הגולן. זהו הג'יפ צדיקים יסעו בו, שטלבי ישב בו אי אז ב-85', כשנסיעה במהירות מופרזת בערפל ללא אורות (היה איזה תרגיל) הובילה את הג'יפ ישר לתוך חומת אבנים. טלבי יצא מהג'יפ המעוך ותפס טרמפים הביתה, כשהוא סובל מחבּורה במצח ומאגודל דואב.
שלושת האחרים נספו.
השגריר ממלמל ציטוט מנומנם של דנטה וחוזר לישון.

כשאנחנו מגיעים לפארק הירקון הבלבול רב.
"יש חניה לוי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עשרים-וחמש ליום שלם", אומר האיש ליד המחסום.
"אני וי-איי-פי", מדגיש טלבי.
"אה, זה בשער ארבע," מבהיר השוער. "ועשרים-וחמש לכל היום."
הרפרטואר שלו עשיר.
אנחנו מגיעים לשער ארבע, שם עומד מישהו כל כך חום שהוא נראה כמו הודי שהתחפש להודי. "פה זה וי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עד הסוף, ימינה, ליד העמוד הכחול. איפה שהטרנזיט. עשרים-וחמש ליום שלם."
"והמוח שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"אמא שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"עד איפה אתה יכול לדחוף סרגל לתחת?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"יש לי סרגל שלושים בשבילך," אומר טלבי.
אני יודע בוודאות שכשנחזור, כל הגלגלים של הג'יפ יהיו מפונצ'רים.

"בירה? וויסקי?" שואל נשל ומושיט בקבוק בירה ביד אחת ובקבוקון וויסקי ביד שנייה.
אני לא נזיר. הדבר האחרון שאני אסרב לו זה אלכוהול, אבל כן אסרב בתשע בערב וכן לפני נסיעה לילית לחיפה.
"לא. תודה. אולי אני אנהג בחזרה."
נשל מביט בי פעור עיניים פגועות. "אחי, רגע, הרולינג סטונס פה ואתה נשאר סחי כל הערב, בלי לעשן ובלי לשתות?!"
"כן."
פניו מתכרכמים בחוסר אמון ואז באימה. הוא בורח ממני בצרחות ואני לא רואה אותו עד אחרי ההופעה.

להפתעתי המוחלטת, השגריר האיטלקי מאוד אוהב את פורטיס, שסוגר עם נעליים.
"זה לא אמור להיות וּמקרר, ולא וֵמקרר?" הוא מעיר, אבל לפני שאני מספיק להשיב הוא מתיישב על המחצלת ושוב נרדם.
רחוק מאתנו, צמוד לבמה, נדמה לי שאני רואה מלאכי גיהינום מתעמתים עם מישהו. אני לא אתפלא אם זה קשור איכשהו בטלבי, שנדחק קדימה עם מלכה, ומצד שני אני לא אתפלא אם אני סובל מהזיות כתוצאה מעישון פסיבי של הסמים הניחוחיים של חבורת נערות צחורות שיניים (זה זמני) שמפזזות ליד.

אחרי אינטרו מוזיקלי מיותר עולים הסטונס לבמה. אני יודע את זה כי על מסך הענק לימיני רואים מה קורה שם. האווירה משתנה בחדות. מיק שר "תתניעי אותי", אבל נראה שההתנעה התרחשה אי אז כשהוא נולד, ושהמנוע הזה לא בנוי לכיבוי. הוא מתרוצץ על הבמה כמו ילד היפראקטיבי גמלוני, רץ מפה לשם ובחזרה, ומניף את זרועותיו בהתרסה בפני עולם שכבר מזמן נכנע לגחמותיו.
הריגוש האמתי מתחיל משום מה בסולו הראשון של קית ריצ'רדס. עם התווים הראשונים מתחילה בריזה נדירה לנשוב, ואני מרגיש כמו בסצנה ההיא באינדיאנה ג'ונס, שבה הנאצים פותחים את ארון הקודש. אני מבחין במידה של היסטריה שכל האנשים סיבי מתחילים להימס, שבשרם מתקלף מעליהם והעצמות נחשפות, אבל די מהר חוזר לעשתונות – זה רק השרב.
ארבעים מעלות חום. פורטיס חיפש כיסא אחרי חצי שעה של הופעה. על ג'אגר האנגלי זה לא ממש משפיע. הוא ממשיך לפזז ולשיער שלו יש אטמוספרה משלו; גופו בלבנט וראשו אצל קוּואפֶה יוקרתי בפריז. הייתי הורג בשביל רעמת שיער כזאת. [אני רציני. אם אתם מכירים שיטה, אני מוכן להרוג מישהו].
אחרי כמה שירים כמו "סימפטיה לסטרא אחרא" ו"לא תמיד תשיג את מבוקשך", אני מתחיל לתהות אם אלה ואחרים שימשו לי כהימנונים לאורך הדרך מבלי ששמתי לכך לב.
ורוד סטיוארט גם הוא מנגן כל כך יפה בגיטרה.
רגע השיא של הערב מגיע כשלבמה עולה אסי דיין! אסי דיין! לא, רגע… זה מיק טיילור, הגיטריסט האגדי של הסטונס. הוא, ווד וריצ'רדס מעיפים את הפארק ב"מידנייט רמבלר".
"יותר פעמון פרה!" אני צורח כשמתחיל "אשת הונקי טונק".
מה שבאמת מופלא בעניינו של מיק ג'אגר זה השתמרות הקול שלו. כלי חזק ומיומן שלא כושל לשנייה. ב"מתגעגע אלייך" הוא גם יורד פתאום לנמוכים. פנומן.

הזיקוקים בסוף ההופעה מעירים את כבוד השגריר. אנחנו משתרכים החוצה מהפארק עם ההמונים, ומוצאים שטלבי ומלכה כבר בג'יפ. אני בועט טוב בגלגלים, שבאופן משונה נראים בסדר גמור. רק נשל חסר.
אחרי חמש דקות המתנה הוא קופץ מצמרת עץ סמוך, לבוש בתחתונים בלבד, גופו מוכתם בשחור.
"אנחנו בצרות!" הוא זועק. "הכול תקוע; ייקח לנו שעות לצאת מפה!"
מה קרה לבגדים שלך?
"נקרעו כשטיפסתי לבדוק מה מצב התנועה."
ומאיפה הלכלוך?
"אה, כן… כשחזרתי כל הגלגלים היו מפונצ'רים. מזל שהבאתי את ערכת הניפוח שלי."

לוקח חצי שעה לצאת מהחניה. שני שומרים הופקדו על אוטומט לא תקין, והם מכניסים ומוציאים את כרטיס החניה שלנו שוב ושוב לתוך ומתוך החריץ, מקפלים אותו, מגהצים אותו, הופכים אותו, מחליפים אותו, אבל האוטומט מסרב לעבוד. "טוב, סעו," הם נכנעים בסוף.
טלבי מתעקש לנהוג. הפעם נשל יושב באמצע, לימיני. לכל אורך הדרך הוא מתעסק עם הטלפון שלו, מנסה להעלות צילומים לפייסבוק, רק שהרשת קרסה. אבל הוא ממשיך, ותוך כדי זה ממלמל לעצמו.
אפליקציית הניווט של טלבי מובילה אותנו לכבישים שאני לא מכיר, ושספק אם יש מישהו שמכיר. אם זכרוני אינו מטעני הנסיעה מתל אביב לחיפה מתנהלת על כביש ישר יחסית, אבל איכשהו אנחנו נעים במעגלים, בסיבובים, על גשרים תחתיים וסוגות עיליות.
טלבי מוריד בדרך תחנת אוטובוס, אבל למרבה המזל אין בה אנשים. כמעט. מלכה כבר עובדת על הטפסים המתאימים.

את שביל הכניסה לבית שלי חוסמת משפחה של חזירי בר. אני רץ לתוכם בשאגה. "ראיתי את הסטונס בהופעה!"

ארז אשרוב

נ.ב. לא משנה עד כמה אתה אוהב שיר של הסטונס, מיק תמיד יתלהב ממנו יותר ממך

אה, והאושר העילאי על פניהן של בנות המקהלה כשמיק עמד לידן.

הו, האנושות

דו-קיוםברווזוני הים (Lepas anatifera) שרבבו את צוואריהם כקוברה מהופנט-חליל בחיפוש אחר משהו, חמצן, יש להניח, ורצוי שיהיה מהסוג שניתן לנשום בתוך מי מלח, ולא באוויר ותחת עינה המעוננת של השמש. חלקם גם מיששו בזיפיהם את העץ הלח בחיפוש אחר מזון.

בתי ואני יצאנו להליכה בים, ועל החול מצאנו קורת עץ גדולה משורטנת שעליה מושבה עצומה של הזיפרגלאים האלה. עיר שלמה. רצינו להציל אותם, אבל החשש למעוך חלק מהם מנע מאתנו לשחק יותר מדי עם הקורה, שהייתה מצופה לחלוטין ביצורים.

נכון, אני לא בטוח שהרומאים היו שוכרים את שירותי כיועץ מקצועי לו היו רואים את האקוודוקט שחפרתי במטרה לנתב מים ולחות אל קורת העץ, אבל החיזיון האבסורדי כן גרם לזוג מסוקרן לעצור על ידנו, והגבר שהיה יותר פרקטי ממני סימן לי להרים את הקורה בצד אחד, הרים אותה מצידה השני, ויחד הצפנו אותה בחזרה בים, ואני עוד השטתי אותה הלאה, פנימה, לכיוון המעמקים.

האיש היה דתי, ואני מנצל את העובדה על מנת לציין שעל פי ההלכה הברווזונים טמאים למאכל יהודים, וכי בימי הביניים אנשים סברו כי מהסרטנים הללו מתפתחים אווזי ברנטה (ושוב, תודתי המתמשכת לפנחס אמתי). אני די בטוח שקיימים לא מעט טוקבקיסטים שמפיצים את הסברה הזאת גם בימינו.

כך או אחרת, בתי ואני המשכנו לצעוד, ולכל אורך החוף מצאנו פיסות קטנות יותר של עצים, קני סוף, ספוגיות, עצמות והשד-יודע-מה, שעליהם היו קהיליות קטנות יותר של הברווזונים הללו. נדמה היה שמשהו חמור פקד את המסעדה הסינית בביקיני בוטום.

את כולם החזרנו למים.

בדרכנו חזור, גילינו בשלבים מייאשים כי עמלנו ותקוותינו היו לשווא: אחת אחר השנייה מצאנו את כל נושאות הברווזונים עומדות שוב על החול, כולל את הקורה העצומה.

כי זהו חוק בל יעבור: כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

***

לאחר מכן ישבנו בסאן ביץ', שם מגישים חומוס וטחינה משובחים. כמה דקות לאחר שהתחלנו לאכול, הגיע למקום בבהילות שוטר-חוף על כלי רכב שאני יכול רק לתאר כסגוויי עם גלגלי עזר. מיד חבר אליו עוד שוטר, רגלי, ונראה היה שהם בדרכם למשימה בהולה.

לתומי סברתי שהם באו לחקור מדוע גובים 13 שקלים על בקבוק קטן של שתייה. אך לא.

צפיתי, כאחרון החטטנים, כששני אלה ירדו אל החוף ופצחו בשיחה עם כמה מהקייטנים. לא היו דחיפות, לא צעקות, לא תנועות קדחתניות של הגפיים, אבל ניתן היה להבין שהשוטרים מבקשים מהקבוצה הקטנה שתעזוב את החוף.

די מהר הסתבר שלא מדובר בקבוצה קטנה – היו שם כמה עשרות נשים, גברים וילדים, שהחלו לנדוד בהוראת השוטרים דרומה. התקשיתי להאמין שהם מנוּוטים לחוף הסטודנטים, משום שעל פי הלבוש הנחתי שהם מוסלמים. עקבתי אחריהם וגיליתי שהם מובלים בחזרה אל האוטובוסים שלהם. אולי הם היו לבושים ביותר מדי שחור לטעמו של האדם הלבן המשתזף במטרה להשחיר.

זה לא נעים לראות טרנספר.

שאלתי כמה מהם מה קורה, אבל הם דיברו רק ערבית, שפה שלצערי מערכת החינוך שלנו לא טרחה ללמד אותי. הנהג של אחד האוטובוסים, שהסכים לדבר אנגלית (אולי הם סרבני עברית), אמר שאין לו מושג למה הם התבקשו לעזוב.

"שום דבר, אחי," אמר לי אחד השוטרים כששאלתי מה קורה.

השוטרים התנהגו באיפוק, המגורשים התנהגו באיפוק, וצעיר אחד הוכנס באיפוק לניידת.

אז אכן, כפי שכבר אמרתי, כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

א"א

photo

צילום: ארייה אשרוב

נח בשבע שגיאות

חיילי הצעצוע שלי.
זיכרון עצל וחסר טעם שמתגנב מאחורי קלעי המחשבה ומתייצב באור הזרקורים בזמן שהמוח מחפש לעצמו נואשות גירויים, מאחר שהדבר שבו מעסיק אותו בעליו משול לבולען הגוּתי.
וחושב המוח הלאה: האם יש גן עדן או גיהינום כלשהם או איזה וָ‏לְהַ‏לַ‏ה אליו הלכו חיילי הצעצוע שלי, לאחר שהמסתי אותם תחת קרן הלייזר האכזרית של הזכוכית המגדלת שלי? בזמנו, תבינו, לא היו יוטיוב ואקסבוקס ואינסטגרם, הדרך היחידה לעשות סלפי הייתה להיכנס לתא של פוטו-רצח, והעולם היה אפור ושומם וחסר עניין, כך שהבנאדם צריך היה לייצר לעצמו שעשועים לשעות הפנאי. וזאת הייתה אחת מהדרכים היצירתיות בהן העברתי את ילדותי: המסת חיילי צעצוע תחת זכוכית מגדלת.
כתוצאה הם הפכו לגושים מבחילים של… משהו, שדי דמה ל… משהו, אם כי לא היה ברור למה בדיוק, כשפה ושם בצבץ מתוך הגוש הטבוח המומס נשק, או ראש, או דבר אחר שהעיד כי מדובר בשרידים של העימות ההיסטורי המכריע ביני לבין שטנץ מפלסטיק.
הזיכרון הגיח כאמור מתוך ייאושו של מוחי, בזמן שאילצתי אותו לצפות בסרט "רכבת הקרח", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון ג'ון הרט, אד האריס וטילדה סווינטון. דעתי על הסרט בשתי מילים: ז-בל. מטפורה עלובה ולעוסה ומטופשת שחבל בכלל לבזבז עליה את הזמן.
וכך קרה שתהיתי אם זה הסרט הכי מטומטם שאראה השנה, כשבד בבד אני תמה מה עלה בגורלם של קורבנותיי הפלסטיים.
וראו זה פלא – יום לאחר מכן קיבלתי תשובה על שתי השאלות, כשהלכתי לראות את הסרט "המבול", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון אנתוני הופקינס, ריי ווינסטון וראסל קרואו. ועוד בתלת-ממד.
הסרט, שבמקור נקרא "נח", עוסק בסיפור התנכי אודות התיבה, שכולנו מכירים היטב. והוא מטומטם עוד יותר מ"רכבת הקרח".
עכשיו, זוכרים את הנפילים שעזרו לנח לבנות את התיבה והגנו עליו מפני האספסוף בהנהגתו של תוּבַל קין (וולקן היהודי)? אל תגידו שלא, בחייכם! אני אמנם לא בדיוק תלמיד ישיבה, אבל ברגע שראיתי את הנפילים ידעתי – בוודאות מוחלטת – שזהו הגיהינום אליו הלכו חיילי הצעצוע המומסים שלי: אל הסרט האווילי הזה של דארן ארונופסקי. שהרי הנפילים נראים בדיוק כמו חיילי צעצוע מומסים, גושים חדגוניים ותמוהים של… משהו.
איך? איך קורה שהאיש שפעם עשה את "פַּי", ואת "המתאבק" שאהבתי, עשה גם את הדרעק הזה?! כנראה שאחרי "ברבור שחור" – שרצה ולא הצליח להיות סרט של פולנסקי – עלה למישהו השתן לראש, וזאת אולי התיבה הקטנה שהוא בנה כדי לשוט בה במבול הצהוב.
הסרט המשונה הזה, הריקני, נפתח באפילוג שנראה כשייך לסרט מבוסס-קומיקס; עובר לסגנון רוחני ניו-אייג'י מיופייף וזב-חוטם שמטיף בחשאי גלוי לצמחונות (זוכרים את חיית האיצטרובל התנכית האגדית? האנשים הרעים, החוטאים שבגללם הבורא משמיד את הארץ, הורגים אותה. וגם מחליפים את ילדיהם תמורת בשר); אחרי זה נראה כמו מחווה ל"הגביע הקדוש" של מונטי פייתון; משם פונה פנייה חדה לאקשן רווי פעלולים מרשימים בתלת-ממד; ואז נמתח לאורך פרק זמן מייגע כדרמה משפחתית לא מרשימה (בתלת-ממד!); ובסוף אתם מקבלים את נח שהופך לג'ק טורנס מ"הניצוץ", ואין פלא – יש לו קדחת הבקתות.
All rain and no play make Noah a dull boy
עד כמה הסרט מטומטם? הנה: בזמן השהייה הארוכה על התיבה, מסתבר שאשתו של שם בהיריון. בשלב הזה, נח בטוח שעל הגזע האנושי להיכחד, כך שהיריון ממש לא עולה בקנה אחד עם תכניותיו. אז יש לו פתרון יצירתי: אם תיוולד בת, שיכולה להמשיך את האנושות, הוא יהרוג אותה. בן הוא ישאיר בחיים. כל זה תוך התעלמות אווילית מהעובדה ששם ואשתו יכולים להמשיך להתרבות גם בעתיד.
אה, כן, ידעתם שנח היה הנינג'ה הראשון? יש לו מין אבני נפץ קטנות ופלאיות כאלה, ולדעתי האישית מדובר בקקי של הנפילים.
ואולי הכי יפה: נח היה רופא מרדים. וטרינר איפידורלי, או משהו דומה.
עכשיו, יכול להיות שהוא נועל טימברלנד, או שזה רק אני?
טוב, די, ממש אין טעם להמשיך לדוש בדבר הזה. הסרט הזה יותר קלוש מהדעות של רוג'ר ווטרס.

 

רק הערה קטנה לסיום, אם יותר לי, ליוצרי "רובוקופ": כל כך הרבה מיליארדים השקעתם בו, ולא יכולתם לשים קצת שמן, שיפסיק לחרוק על כל צעד ושעל?!

א"א

אוטונומיה

***

אני חי מעבר ליכולתי

אני חי זה מעבר ליכולתיIMG_0910

מעבר ליכולתי החיים ו

אין לי שליטה ביכולתי ו

אין לי שליטה בחיי ו

אין ביכולתי לשלוט בעצמי

בתוחלת חיי

אין תוחלת בחיי ה

ידיעה מחלחלת ש

אין לי יכולת לשלוט

בכך שאין לי שליטה אללי ו

בכך שאין לי שליטה חיתוליי

לו הייתה לי שליטה יכולתי לאבד

יכולתי אבל אני חי.

זה בלתי נשלט.

א"א

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 46 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: